השופט מישאל חשין על סוגיית טובת הילד בכל הקשור לנושא אימוץ ילדים וחוו"ד מומחים

מתוך: בג"צ 5227/97, מיכל דויד נ' בית הדין הגדול בירושלים, נה(1) 453

"...

אכן, יש שהכרעה בשאלת טובתו של ילד אינה נדרשת למומחיות-יתרה. כך, למשל, לא נתקשה לקבוע כי אין זו טובתו של ילד להמשיך ולהתגורר בביתם של הורים מכורים לסמים קשים. ואולם למעט במקרים קיצוניים מעין זה, אבחון מצבו הנפשי והגופני של אדם – לרבות השפעת סביבתו הקרובה על מצבו הנפשי והגופני – הינו עניין לאנשי המקצוע לענות בו. ואני מתקשה לראות כיצד יוכל בית-משפט להכריע בשאלת הטובה והאינטרס של קטין בלא שייעזר בחוות-דעתם של מומחים לדבר. המומחים יאספו את הנתונים שלעניין, ינתחו ויעבדו אותם ויציגו לפני בית-המשפט, או בית-הדין, את כל אלה לרבות את חוות-דעתם המקצועית. מטעם זה, ולאחר שנתברר לנו כי בית-הדין הרבני הכריע בנושא חינוכו של הקטן בלא שנדרש לכל חוות-דעת מקצועית, החזרנו בראשית ההליכים את הדיון לבית-הדין הרבני (ראו פיסקה 4 לעיל).

כאמור, חוות-דעתו של מומחה אינה כופה עצמה על בית-המשפט. האחריות מוטלת כולה על שכמו של השופט היושב לדין, והסמכות היא סמכותו. ואולם הכרעתו של בית-המשפט חייבת שתהא הכרעה מושכלת ורציונלית. כפי שנאמר בפרשת פלונית (דנ"א 7015/94 [7]), לעיל, שם, בעמ' 122:

אכן, שרביט ההכרעה ניתן לעולם לבית-המשפט – לו ולא לכל מומחה המופיע בפניו – אך חזקה עליו על בית המשפט, כי ישתמש בשרביטו כמלך נאור, באורח מושכל ורציונאלי.

רק לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות-דופן נמצא בית-משפט פוסק – בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד – בניגוד לחוות-דעת מומחים; לא-כל-שכן במקום שלפני בית-המשפט הונחו חוות-דעת אחדות ומסקנת כולן אחת היא. יתר-על-כן, באותם מקרים נדירים וחריגים, נצפה לשמוע מן השופט שהכריע בניגוד לחוות-הדעת – ובאורח מפורט ומדוקדק – מה טעם הכריע כפי שהכריע, ומדוע ראה לדחות את המלצת המומחים.

חובה זו חובה כבדה היא. שונה, כמובן, הדין במקום שבו מונחות לפני השופט חוות-דעת הסותרות זו-את-זו, הגם שאף כאן מוטל על השופט היושב לדין להסביר ולפרש על-שום-מה רואה הוא להעדיף חוות-דעת אחת על חברתה

..."