ענישה גופנית של ילדים על ידי הוריהם – עמדת בימ"ש

 ענישה גופנית של ילדים על ידי הוריהם – עמדת בימ"ש

בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו

בפני: כבוד השופטת סביונה רוטלוי

ת"פ 511/95

המאשימה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ: עו"ד ע. דרויאן

נגד

הנאשמת: פלונית

ע"י ב"כ: עו"ד א. שנצר

איזכורי חקיקה:

חוק העונשין

חוק העונשין 368ב'(א)

חוק העונשין 368ג'

חוק העונשין 368ב(א)

חוק העונשין 379

חוק העונשין 20(א)(2)

חוק העונשין 368ב(ג)

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)

פקודת הראיות [נוסח חדש]

איזכורי פסיקה:

ע"פ 433/77  ע"פ 5357/93  ע"פ 694/85  ע"פ 4009/93  ע"פ 40/85  ת"פח ת"א 82/96  ת"פחח ת"א 82/96  ת"פ ת"א 570/91 ת"פ ת"א 4227/93  ע"פ 7/53  ע"פ 4405/94  ע"פ 295/94 בש"פ 2145/92  ת"פ חיפה 117/95  ת"פ 117/95  

הכרעת דין

1. הנאשמת היא אמם של הקטינים ה.ב. (ילידת 1987) ונ.ב. (יליד 1989). היא מואשמת בתקיפת קטין לפי סעיף 368ב'(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ובהתעללות בקטין לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין, לאחר שבמהלך השנים 1995-1994 תקפה את ילדיה, על ידי שהיכתה אותם על ישבנם וסטרה על פניהם, תקפה את בתה באמצעות שואב אבק ואת בנה באגרוף על פניו, שגרם לשבירת אחת משיניו.

בגין האירוע האחרון יוחסה לה עבירת התקיפה לפי ס' 368ב(א) לחוק העונשין.

2. מהאמור בטופס הזמנת חקירת הילדים, ת/4, תחילתה של פרשה זו היא בפניית פקידת הסעד צביה קניג מלשכת הרווחה בבני-ברק אל מחלק הנוער של משטרת רמת גן, באוקטובר 1995.

בעקבות פניה זו נחקרו הקטינים ב-24.10.95 על ידי חוקר הנוער עמי רון, ועדויותיהם אף הובאו באמצעותו לפי סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשי"ו - 1955 (להלן: "חוק הגנת ילדים"), והוגשו מכוח סעיף 9 לחוק הנ"ל.

3. הנאשמת טענה לכל אורך הדרך כי הגם שהיא אם נוקשה, המחנכת את ילדיה לציות, גם באמצעים קשים, אין היא אם מתעללת, אלא אם מסורה ודואגת, ובמעשיה אין לראות מעשי תקיפה או התעללות.

4. עיקר עדויות התביעה, הם, כאמור, עדויות הקטינים באמצעות חוקר הנוער וכן עדויותיהן של שלוש גננות, שבחלק מהתקופה האמורה היו הקטינים בטיפולן.

מנגד מסתמכת ההגנה על עדותה של הנאשמת וכן על עדותה של העובדת הסוציאלית, רות מנג'וק, שאף שהמליצה על העברת הילדים לאומנה יומית, התרשמה כי אין הם מוכים על ידי הנאשמת.

עדויות הקטינים - עדותה של א'

5. הקלטת חקירתה של א' ע"י חוקר הנוער סומנה ת/5 ותמלילה סומן ת/6. מדו"ח החקירה אותו מילא החוקר הנוער עולה כי החוקר התרשם כי עדותה מהימנה. לדבריו "א' עושה רושם אמין. מספרת בתמימות ומתארת באופן מציאותי היחסים בבית.

יתכן שמגזימה בתכיפות המכות, אך אינה ממציאה, אינה מדמיינת ואין ספק שהם מוכים ע"י האם. אינה נקמנית ואינה מביעה כעס על האם. אין סתירות בדבריה" (ת/7).

6. בעדותה תיארה א' את האירועים נשואי כתב האישום - הכאתה באמצעות שואב אבק, הכאתו של אחיה בפיו ונפילת השן וכן את העובדה כי הן היא והן אחיה מוכים כבדרך שגרה על ידי האם.

7. עדותה של א' נמסרה באופן שוטף וספונטני, ולרוב התגלגלה בהתאם לחוט מחשבתה היא. א' ענתה לכל שאלה שנשאלה באופן רציף והגיוני והעלתה סוגיות רבות ביוזמתה.

8. א' מסרה כי הנאשמת מכה אותה ואת אחיה "היא מרביצה בטוסיק, היא נותנת מכות" (ת/6 בעמ' 14), ומאשרת כי מדובר במכות כואבות, שמותירות במקום אדמומיות. כאשר נשאלה האם הוכתה גם בפניה או במקום אחר בגופה, השיבה כי "לא היא יכולה גם לתת סטירה או ככה" (ת/6 בעמ' 19), אולם הכחישה כי האם נושכת (ת/6 בעמ' 21) או מכה בחגורה או במקל (ת/6 בעמ' 20).

לדבריה, תדירות המכות היא "כל יום - כל יום" (ת/6 בעמ' 22), כיון שהאם כועסת "הרבה. הרבה מאוד" (ת/6 בעמ' 13).

9. א' תיארה מספר סיטואציות ספציפיות, בהן הוכו היא ואחיה על ידי הנאשמת.

כאשר נשאלה לגבי הכאה באמצעים נוספים מלבד ידה של האם, השיבה כי "פעם אחת היא נתנה לי עם השואב וזה, כאן במותן" וכי "כשקמתי מאוד זה כאב" (ת/6 בעמ' 20), וסיפרה כי מדובר בארוע שהתרחש לפני זמן רב.לגבי ארוע נוסף, הצליחה למסור גם תיאור רקע להתרחשות. לדבריה, ביום גשם, כאשר א' ונ' התיזו מים בשלוליות "הכניסה אותנו לבית והרביצה לנו" (ת/6בעמ' 22), כשהמכות ניתנו בישבן באמצעות היד.

בנוגע לארוע השן, סיפרה כי ביום חופש שהו בבית ונ' הרעיש "אז אמא רצה ונתנה לו בוקס וזה מה שקרה נפלה לו שן" (ת/6 בעמ' 17).

כפי שיתואר בהמשך, בעדותו של נ', תיאור זה תואם את דבריו של נ' ותיאורו את הסיטואציה, ושונה מגרסת הנאשמת.

10. כאשר חוקר הנוער שאל את א' לגבי ארוע נפילת השן של נ', מיהרה א' לומר "נכון הוא לא רצה לספר?" (ת/6 בעמ' 16) והסבירה, כי אחיה אינו רוצה שידעו מה קרה לו.

11. משמיעת הקלטת ומקריאת התמליל התרשמתי ממהימנותה של א', וזאת ממספר סיבות. חקירתה של א', כאמור, הינה שוטפת ותיאוריה משתלבים בפרטים עובדתיים, הידועים כנכונים, כדוגמת עובדת נפילת השן של נ'.

תיאורי האלימות הם חלק ממסכת שלמה של חייה, אותה היא מתארת לחוקר הנוער, יחד עם תאורי בעלי-החיים בבית, סדר היום שלה ושל אחיה ומערכת היחסים שלה עם החבר של אמה.

תגובתה לשאלת החוקר על אודות נפילת השן מלווה בתגובה ספונטנית, לאחר שסברה כי נ' שוחח עם החוקר לפניה. האפיזודות המשובצות באופן מהודק וטבעי למציאות, מחזקים את הרושם כי א' אינה בודה את האירועים מלבה, אלא מספרת את האירועים, כפי שקרו בפועל.

משמיעת הקלטת עולה גם כי טון הדיבור של א' משתנה בהתאם לתוכן דבריה. למשל, לאחר שמיהרה לומר כי נ' ודאי לא סיפר שהוכה ונפלה לו שן, ויודעה כי נ' טרם נחקר, באה במבוכה ולא ששה להמשיך לספר אלא לאחר שאלות ספציפיות של החוקר.

12. מאפיין נוסף בעדותה של א', המגביר את מהימנותה, הוא נסיונה לדייק ככל שניתן בפרטים שמסרה. א' הקפידה לתקן את החוקר בפרטים מסוימים, כגון שמה של המטפלת, ולא הפליגה בתיאורים מוגזמים, "שיסברו" את אוזנו של החוקר.

לאחר שסיפרה על המכות שהיא סופגת בישבנה ועד כמה הן כואבות, שאל החוקר לגבי מקומות אחרים בגופה, אולם א' לא ניצלה את ההזדמנות וטענה כי המכות הן רק בישבנה (ת/6 בעמ' 15).

כשהיא נשאלת שוב לאחר מכן האם הוכתה בפניה, הסבירה כי "לא היא יכולה גם לתת סטירה או ככה" (ת/6 עמ' 19), וכן הכחישה כי ננשכה על ידי אמה (ת/6 עמ' 21).

כשהחוקר הושיט לה קצה חבל בשאלו האם הוכתה בחגורה ובמקל, לא מיהרה לתפסו, ולבנות סיפור מהאופציות הנתונות, אלא פנתה וסיפרה על סיטואציה בה הוכתה על ידי אמה באמצעות שואב אבק במותנה (ת/6 בעמ' 20).

כאשר נשאלה האם חברה של האם מכה אותה אף הוא, מסרה כי אינו מכה אותה.

הנה כי כן, החוקר נתן בידי א' הזדמנויות שונות ורבות להגזים ולפנטז, ולתאר סיטואציות, המבוססות על ברירות שהציג לה. ואולם, א' תיקנה והכחישה אפשרויות שונות, שלו הייתה מעוניינת להכפיש את אמה ולבדות מלבה סיפורים, הייתה ודאי מנצלת את ההזדמנות ומאמצת אותן כחוויות שחוותה בעצמה.

13. א' אינה מתארת את אמה כדמות דמיונית, המבקשת להרע לה ולפגוע בה.

לאחר שתיארה כיצד הוכה נ' כיון שהרעיש, תיארה מיד את דאגתה של הנאשמת למראה השן שנפלה והיא טורחת ומספרת על הכלב, שהאם נתנה לו את שמו ומטפלת בו, והעזרה בבית שא' מגישה לאמה.

14. ניתן להתרשם כי א' מקבלת את עובדת הכאתה והכאת אחיה כעובדת חיים, וכתוצאה לא בלתי הגיונית, המבוססת על סיבות שונות, שרובן קשורות קשר ישיר להתנהגות הילדים בבית.

א' מקבלת את העובדה שהילדים מוכים בבית, כשהאם כועסת, וכדבריה היא כועסת "הרבה, הרבה מאוד" (ת/6 בעמ' 13).

העובדה שמי מהילדים, שמפריע או מרעיש יותר, סופג מכות קשות ורבות יותר, מחזקת אצלה את התחושה, שהתנהגותה היא שתוביל לתגובותיה של אמה.

כאשר היא נשאלת מי מוכה יותר, עונה א' בתמימות "נ' יותר ושתינו יותר (כך נרשם, ס.ר.). לי פחות היא נותנת כי אני מתנהגת יפה והוא לא שומע.

היום אמא, שוב הוא עשה בעיות... אז אמא נתנה לו סטירה כאן והוא בכה..." (ת/6 בעמ' 23).

א' מסרה כי תדירות המכות הייתה "יום יום". חוקר הנוער התרשם כי ייתכן שמדובר בהגזמה, אולם לא פסל בשל כך את מהימנותה. מעבר להסכמתי עם קביעתו של החוקר, ניתן להבין את תשובתה של א' לאור דבריו של נ' וכן דבריה של הנאשמת עצמה.

כפי שיפורט בהמשך, הנאשמת תיארה עצמה כאם נוקשה וקפדנית. האוירה המצטיירת מהעדויות מצביעה על מתח לצעקות כבדרך שיגרה.

אין תימה שא' אינה מפרידה בין מכות פיזיות לכעס וצעקות. בכתב האישום מוזכרים שני ארועים ספציפיים וכן אישום כללי של הכאת הילדים, ולא נמצא איזכור לתדירות.

אף אם ההכאות אינן מבוצעות יום יום, אלא בתדירות נמוכה יותר, אין בעובדה זו כדי לפגום במהימנות הקטינה. חוקר הנוער מצא, כאמור, את עדותה של א' מהימנה, תמימה ומציאותית ולא מצא בה סתירות.

לא הסתפקתי בקביעה זו, שכן כידוע, עניין אמינותה של עדות הקטין מסורה להכרעת ביהמ"ש.

(ר': ע"פ 433/77 מ"י נ' חג'ג' פ"ד לב(1) 548, 550 ע"פ 5357/93 פלוני נ' מ"י (דינים עליון כרך לד, 567).

מסקנתי העצמאית בדבר אמינות עדות הקטינה מבוססת על אותות האמת, שהתגלו בה, מפורט לעיל, ועל שמיעת הקלטת.

עדותו של נ'

15. נ' נחקר לאחר חקירת אחותו ב-24.10.95. קלטת חקירתו סומנה ת/8 ותמלילה - ת/9. מדו"ח החקירה שמילא חוקר הנוער לאחר החקירה, ת/10 עולה כי התרשם ממהימנותו של הקטין.

כדבריו: "נ' עושה רושם אמין, דבריו מציאותיים, נותן דוגמאות לסיבות בגינן נענש, דבריו מקבלים סיוע מעדות אחותו, אין סתירות, אין נסיון לחיפוי. אינו מגזים ואינו מדמיין. האפקט תואם את תוכן דבריו".

16. נ' סיפר אף הוא על תגובותיה הכועסות של הנאשמת להשתובבות או רעש מצד הילדים. לדבריו, האם כועסת כאשר הם רצים לכביש או הולכים למקום "שהיא לא מרשה לנו" (ת/9 בעמ' 8).

התגובה לכך היא הענשתם בשליחתם לחדרם "והיא אמרה גם לא להוציא אף הגה" (ת/9 בעמ' 8) וכן תגובות אלימות - הכאתו בישבנו או בראשו באמצעות כפכף מגומי "והיא יכולה גם לתת לי כאפות" (ת/9 בעמ' 10).

עוד הוא מציין כי האם מכה אותו בכפכף גם בעורפו ובידו (עמ' 11).

17. גם נ' "התנדב" לספר על אירוע נפילת השן ותיאורו תואם במדויק לתיאורה של אחותו: "כי היא נתנה לי בוקס... כי עשיתי הרבה רעש. היא אמרה לי שקט" (ת/9 בעמ' 9).

18. באשר לתדירות המכות, סיפר נ' כי אין המדובר בתדירות גבוהה, כפעם בשבוע וכי הפעם האחרונה בה הוכה הייתה "מתי שנפלה לי שן" (ת/9 בעמ' 11), בניגוד לדבריה של א', שטענה כי ביום החקירה הוכה נ' על ידי הנאשמת.

19. גם בעניין עדותו של נ' קבע חוקר הנוער כי עדותו אמינה עליו ואף כאן סבורה אני, שלהתרשמות חוקר הנוער היה בסיס מוצק.

ראשית, מאפיין המצביע על מהימנותו של נ' הינו ההתאמה הרבה בין דבריו לדבריה של אחותו.

ההתאמה באה לביטוי הן בפרטים שוליים, כגון הכלב הקודם שהיה ברשותם, מקום מגוריה של סבתו, הקשר עם אביו ואביה של א', סדר יומם המשותף והיחס הטוב שהם מקבלים מחברה של האם, והן בפרטים מהותיים וחשובים, העומדים בסתירה לדברי הנאשמת, כגון נסיבות נפילת השן.

דבריו של נ' באשר להכאה באמצעות כפכף מתחזקים גם לנוכח דבריה של הנאשמת, לפיהם היא נוהגת להשליך עליו נעל, אף שאינה פוגעת בו, גרסה שתפורט בהמשך.

20. גם נ' אינו מגזים בפרטים, מתקן את החוקר כאשר נראה לו שהחוקר אינו מדייק או אינו מבין ואינו נתלה בכל אופציה, המוצעת לו על ידי החוקר.

תיאור האלימות המופעלת עליו אינו דרמטי או מוגזם, ובדומה לתפיסתה של א', נראה כי התגובות הקשות למעשיו משתלבות במסכת חייו באופן טבעי וברור.

21. בכל אקט אלימות שתיאר, הצביע נ' על הסיבה להתרחשותו - ריצה לכביש או למקום אסור, השתוללות או רעש כאשר הנאשמת ישנה או מתקלחת וכד'.

נ' מקבל עליו את האשמה למעשי האלימות, ואף מסביר כי הוא מוכה יותר מאשר א' "... כי אני עושה יותר רעש" (ת/9 בעמ' 9).

עם זאת, ביטוי של כעס חולף בכל זאת בדבריו, כאשר הוא מתאר כיצד שניהם בערב יום הכיפורים. אולם הוא בלבד הוכה: "גם א' עשתה ורק היא אמרה לה תשתקי..." (ת/9 בעמ' 9) וכן "על א' היא לא כועסת אבל עלי כן" (באותו עמוד).

הבעת רגשות זו מחזקת אף היא את תחושת האמינות בעדותו של נ', שמקבל באופן טבעי את היותו מוכה, אולם חש כעס תמים וילדותי כלפי אחותו, שאינה מקבלת אותו יחס.

22. בסיום דבריו הוא נשאל האם היה מעונין שידברו עם אמו כדי שתפסיק להכותו משיב כי הינו מעונין, ומוסיף כי "סבתא עושה את זה" (ת/9 בעמ' 14), אולם בשום מקרה אינו מביע כעס על האם או מתארה כדמות שלילית.

23. כאמור, שני פרטים בעדותו של נ' שונים מהפרטים אותם מסרה א' בעדותה.

הפרט הראשון הוא תדירות המכות והשני - הפעם האחרונה בה הוכה נ'. לעומת א', שסיפרה כי תדירות המכות היא יומיומית וציינה כי ביום החקירה הוכה נ', מסר נ' כי מדובר בפעם בשבוע וכי הפעם האחרונה בה הוכה הייתה כשלושה שבועות לפני יום החקירה, בעת אירוע נפילת השן.

אי התאמה זו אינה פוגמת במהימנות של מי מהילדים. מעדותם, מעדות הנאשמת ומהראיות האחרות עולה כי האוירה בבית הינה אוירה של חינוך נוקשה, צעקות ואלימות.

בהחלט ייתכן שלעומת הכאה בכפכף והכאה על פיו, סטירה "סתם" אינה נחשבת בעיניו של נ' כהכאה של ממש, וייתכן כי לא חפץ לספר על אודות אירוע הבוקר, לאור דבריה של א', שסיפרה כי אינו רוצה שידעו מה קרה לו (אם כי אין להתעלם מכך שנ' היה זה שהעלה מיוזמתו את עניין נפילת השן).

מכל מקום, אין באי-התאמות אלו משום פגיעה באמינות עדותו של נ', ואני קובעת כי הינה מהימנה.

24. לאחר שקבעתי כי עדויותיהם של שני הקטינים מהימנות, נותרה לבדיקה שאלת הסיוע, הנדרש לפי סעיף 11 לחוק הגנת ילדים.

מהראיות עולה כי ניתן למצוא סיוע הדדי בעדויותיהם של הילדים, בעדויותיהן של שלוש גננות, שבתקופה הרלבנטית לכתב האישום, הקטינים היו בטיפולן וכן בעדותה של הנאשמת עצמה.

דרישת הסיוע

25. סעיף 11 לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955, קובע כי "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9 אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת".

הסיוע הנדרש הינו סיוע ענייני וממשי ולא סתם סיוע טכני (ע"פ 694/85 דנינו נ' מ"י, פ"ד מ (1) 262). על מנת שראיה תוכל לשמש סיוע לעדות הטעונה סיוע, עליה לעמוד בשלוש דרישות מצטברות:

1) היא חייבת לבוא ממקור נפרד ועצמאי ביחס לעדות הטעונה סיוע. 2) היא חייבת לסבך או להיות נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נשוא האישום, אף כי אינה חייבת להתייחס לכל פרט מפרטי המעשה.

(ר': ע"פ 5357/93 פלוני נ' מ"י, שם בעמ' 1229).

3) היא חייבת להתייחס ל"נקודה ממשית" השנויה במחלוקת בין הצדדים (וראו: י' קדמי על הראיות, הוצאת דיונון, תשנ"א, חלק ראשון, בעמ' 132).

26. לטענת התביעה, מהוות עדויותיהם של הקטינים ראיות סיוע זו לזו. כמו כן, מסתייעת התביעה בעדויותיהן של הגננות, המהוות, לטענתם, סיוע ותמיכה איתנה להודעות הילדים, וכן בגרסת הנאשמת.

באשר לסיוע אותו מהוות עדויותיהם של הקטינים זה לזה, כבר נפסק כי עדות הטעונה סיוע יכולה לשמש סיוע, בע"פ 4009/93 פלוני נ' מ"י, פ"ד מז (1) 292, 302: "כבר נפסק, כי גם עדות הטעונה סיוע יש בכוחה לסייע לעדות האחרת, העיקרית, אשר טעונה היא עצמה סיוע.

כך לדוגמה, לגבי עדויותיהן של שתי נערות שנפלו קורבן לתקיפה מינית מצד שני נאשמים כאשר עדות האחת שימשה סיוע לעדותה של חברתה (טרם חקיקתו של סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות).

מכאן, שברמה העקרונית, אין לשלול את האפשרות, כי כאשר ניצבות לפנינו שתי עדויות של קטינות מתלוננות שנגבו בפני חוקר נוער, תהיה עדותה של האחת סיוע לשניה ולהיפך" (ר' גם ע"פ 40/85 דקל נ' מ"י, פ"ד לט (2) 652 וכן ע"פ 5357/93, שם בעמ' 1229).

מכאן, שאין מניעה למצוא בעדויות הקטינים משום סיוע זה לזה.

27. בעדויות הקטינים עולות עובדות רבות, התומכות ומאמתות עדות את רעותה, וחלקן עולות לכדי סיוע. צירוף הפרטים הרבים, החוזרים בדיוק בשתי העדויות, כגון יחסו הטוב של חברה של האם אליהם, אל שני האחים, מהות יחסם לאביו של נ' וסיבת ניתוק הקשר עימו וכד', צירוף המחזק את מהימנות הילדים, אף כי אינו מסבך את הנאשמת במעשים המיוחסים לה בכתב האישום.

אולם, פרטים כגון מסגרת החינוך בבית, כעסה של האם בשל סיבות שונות ותגובותיה האלימות מהווים ראייה מוצקה, המסבכת את הנאשמת במיוחס לה, ונוגעת במהות המשפט.

שני הילדים תיארו סיטואציות דומות מאוד, כמעט זהות, המשרטטות דיוקן אמין של חיי המשפחה.

שניהם סיפרו כי נ' סופג את רוב המכות והסבירו כי הוא זה שמרעיש ומשתולל יותר מבין השניים. שניהם תיארו מכות בישבנם מידה של האם בחלקים שונים מגופם באופן אמין.

ראיית הסיוע המרכזית והמוצקה ביותר נמצאת בתיאורם את אירוע נפילת השן של נ', תיאור המסופר בטבעיות ובתמימות, תוך הבעת רגשות רחמים והזדהות מצד א' כלפי אחיה ורגשות כעס מצד נ', על שאחותו הפריעה גם היא, אולם לא ספגה מכות, אלא צעקות בלבד.

התיאור שתיארו שניהם את אמם אינו תיאור דמיוני, וניכר כי הם אוהבים אותה ואין בהם רצון להעליל עליה עלילות שווא.

מעבר לסיוע ההדדי, נמצאות ראיות סיוע גם בדברי הגננות וכן בדברי הנאשמת עצמה.

עדויות הגננות

28. נשמעו בפני עדויותיהן של הגננת אביבה קליגר, שהייתה הגננת בגן בו למד נ' ב-1994, הגננת אורית רבי, שהייתה הגננת של א' וכן אסתר בורשטיין, עוזרת הגננת בגן.

מעדותן של השלוש מצטיירת תמונה דומה, הן לגבי נ' והן לגבי א', המסייעת לדברי הילדים ומאששת אותם.

אף כי מדובר בשתי כיתות גן נפרדות, המתואר לגבי נ' וא' דומה מאוד, הן ביחס להגעותיהם לגן, סימנים שנראו כסימני מכות על גופם, התנהגות הנאשמת בתגובה לשאלות והתנהגותם של נ' וא' בגן.

לדברי העדות, השניים איחרו לגן בתכיפות, כמעט יום ביומו, ואף נעדרו מספר לא מבוטל של ימים מן הגן.

כל אחת מהגננות תיארה סיטואציה, בה הבחינה בסימנים הנראים כסימני מכות על גופם של הילדים - גב' קליגר סיפרה כי לפחות פעמיים בהפרש של שלושה שבועות הגיע נ' עם סימני חבלות ליד עינו, ולאחר ששאלה את הנאשמת לפשר הסימנים, השיבה האחרונה כי מדובר באלרגיה, ולא שלחה את נ' במשך מספר ימים לגן.

גב' בורשטיין סיפרה כי א' הופיעה לגן יום אחד עם סימנים צהובים על ידיה ולשאלת הגננת סיפרה כי הנאשמת היכתה אותה במקל, כיון שחדרה לא היה מסודר (עמ' 14).

גב' רבי תיארה כיצד א' נעדרה למשך שלושה ימים, וכששבה לגן, סיפרה כי הנאשמת היכתה אותה בזרועה, והגננת הבחינה בסימן כחול, כעין שטף דם פנימי באזור עליו הצביעה א' (עמ' 16).

לדבריה, לא בנקל סיפרה א' את הדברים, ועבר זמן עד שהעזה לומר שהוכתה על ידי אמה.

אלמנט הפחד הוזכר גם על ידי שתי הגננות האחרות, שסיפרו כי נ' וא' הגיבו בתנועות פחד ורתיעה להתקרבות אליהם, וא' אף ביקשה להתחבא תחת השולחן בתנועת התגוננות וחשש.

תגובות אלו, התואמות תגובות של ילדים מוכים, לוו בהתנהגות אלימה של א' כלפי ילדים אחרים בגן, המוכרת וידועה אף היא כהתנהגות אופיינית לילדים מוכים.

עדות על תגובות אלה של פחד אינה שונה מעדות על מצב נפשי המוכרת אף היא כראיית סיוע. (ר' ע"פ 5357/93, שם, בעמ' 1227).

29. לדברי הגננות, כאשר פנו אל הנאשמת, לא שיתפה עימם פעולה, ואף מיעטה לבקר בגן, עד כי הגננות הונחו על ידי הקב"ס לערוך רישום של הביקורים.

הגננות לא פנו לרופא, ומסרו כי הן מונחות לפנות לרופא רק כאשר נחבל הילד בגן, ואילו לגבי חשדות על הכאה בביתו הן פנו לרשויות - לעובדת הסוציאלית, שידעה על המתרחש (עמ' 12-11).

30. עדויותיהן של הגננות אמינות עלי. ניכר היה בהן כי טובת הילדים הייתה בראש מעייניהן, ולא ניתן לומר בשום אופן כי ביקשו להפריז בחומרת הממצאים או חפצו להעליל על הנאשמת עלילות.

התרשמתי כי מדובר בגננות מנוסות ומקצועיות, שלא הלכו שולל אחר הסבריה של הנאשמת בדבר "אלרגיה" וכדומה. לשווא ניסה הסניגור להטיל בהן דופי, בטענו כי מאחר שהנאשמת חילונית והגן הינו גן ממלכתי-דתי, מבקשות הגננות לגרום להרשעת הנאשמת מתוך מקמנות או עוינות כלפיה.

אין לחשוד כי הילדים, כל אחד לחוד, ניסו להעליל על אמם עלילות באותה עת, וקביעה זו מתחזקת לאור תיאור הגננות את הקושי הרגשי הרב בו נתקלה א', והזמן שנדרש לה כדי לספר כי אמה היכתה אותה.

31. כבר נקבע לא אחת בפסיקה כי לצורך חיזוק אמינות דבריו של קטין בפני חוקר נוער:

"רשאי היה ביהמ"ש לסמוך מסקנתו גם על תלונותיו של הקטין לפני אחרים (כגון העובדת הסוציאלית): שהרי כפי שמראה פניו של נפגע מעבירת מין ומצבו הנפשי שקולים אף כסיוע לעדותו למרות שהמדובר במידה רבה בעדות סברה של אלה שצפו בקורבן העבירה, כך גם יכול לקום ולעלות חיזוק לדברי הקטין מתלונותיו וסיפוריו במועדים אחרים". (ע"פ 5357/93, שם, בעמ' 1229).

לפיכך, אני קובעת כי גם בדברי הגננות יש משום סיוע המתוסף לסיוע ה"הדדי" של הקטינים זה לזה, כאשר לסיוע זה מתוספים גם ממצאים העולים מעדותה של הנאשמת, כפי שיפורט להלן.

32. אינני נדרשת להכרעה בדבר תחולת סעיף 10 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971 באשר לאימרות הקטינים בפני הגננות, וזאת בשל האמור בסעיף 31 לעיל.

אינני רואה עין בעין את טענת ב"כ התביעה לפיה יש מקום לקבוע כי מתקיימים תנאי סעיף 10 לפקודת הראיות, מאחר שהקטינים לא היו נוכחים כעדים בדיון.

בעניין זה הצטרפתי לדעת עמיתי בת.פ.ח (ת"א) 82/96 מ"י נ' עג'מי ומסיקה (לא פורסם), לפיה אין להסתמך על אמרות נפגע בפני אחרים, שעה שהוא עצמו לא מעיד בבית המשפט, שלא מאחד הטעמים הנזכרים בסעיף 10 לפקודה, היינו, מותו של העד, תשישותו, מחלתו או העדרותו מן הארץ.

עד, שנאסר עליו כדין להעיד בבית המשפט, איננו עד שלא ניתן להביאו לבימ"ש מכוח האמור בסעיף 10 לפקודה.

גרסת הנאשמת

33. הנאשמת מסרה שתי הודעות במשטרה בקשר להכאת ילדיה. ב-12.5.94 נחקרה לראשונה (ת/1) והודעה שניה נמסרה, כדבריה, סמוך ליום כיפור, הגם שהתאריך המלא לא נרשם עליה (ת/2).

הן בהודעותיה והן על דוכן העדים, לא הכחישה הנאשמת כי היא מכה את ילדיה, אולם טענה כי היא מכה אותם רק כאשר הדבר בלתי נמנע - "במקרים שהם משתוללים או שיוצאים מכלל שליטה אני נוהגת להעניש אותם ורק במקרים שאחד מסכן את השני אני עלולה לתת מכה בטוסיק.

אני נוהגת לצעוק הרבה ולאיים" (ת/1 בש' 20-17). נאשמת מודה כי דרך החינוך בה היא נוקטת, אינה סטנדרטית, והיא קשה יותר מהמקובל:"... מדובר במכות חינוכיות... אני מענישה, אני כועסת, אני צועקת.

אני נחשבת לאם נוקשה, אבל הילדים שלי סרים רק למרותי ולא למרות אף אחד" (עמ' 30 לפרוטוקול): וכן "אני רואה במכות כגורם הרתעה" (ת/2 בש' 61).

הנאשמת אף אינה מביעה חרטה על שהיכתה את ילדיה. חלק מפירוט האשמות הכחישה ובחלקן הודתה וטענה כי זוהי דרך החינוך המועדפת עליה וכי אינה מוכנה להתחייב להפסיק להכות את ילדיה כאשר הדבר נראה לה כהכרחי ונחוץ, ואף לא להגיע לשיחות אצל גורמי הרווחה, ש"אינם אמינים עליה" (סוף ת/2).

לדבריה, אינה מכה אותם בתדירות גבוהה (עמ' 32), וכן "אני לא סופרת ממקרה למקרה שבו הוא מקבל סטירה או מכה על הטוסיק" (ת/2 ש' 47-46).

באשר לאופי המכות, סיפרה כי היא מכה את בנה על ישבנו "ולפעמים בצחוק, צ'פחה על העורף" (ת/2 ש' 51). תיאור זה מתאים לדבריו של נ', שתיאר כי הוא מוכה בעורפו באמצעות כפכף, אף שהנאשמת הכחישה כי ההכאה נעשתה באמצעות כפכף.

34. כאשר עומתה עם גרסאות הילדים ביחס לסיטואציות ספציפיות שהועלו על-ידם, הכחישה אותן, כגון האשמת הכאתה של א' באמצעות שואב אבק, או מסרה גרסה אחרת לנסיבות הסיטואציות, שהעמידה אותה באור מרוכך וסלחני יותר.

היא לא הכחישה את אירוע נפילת השן, במיוחד לאור הצילומים של נ' חסר השן (ת/3), אולם לעומת תיאור הילדים, שסיפרו כיצד הרעישו ובשל כך היכתה הנאשמת באגרופה את נ' ("נתנה לו בוקס", כלשונם) עד כי אחת משיניו נפלה, סיפרה הנאשמת סיפור שונה.

לדבריה, היכו הילדים זה את זה מכות נמרצות, עד כי חששה לשלומם - א' ניסתה לתקוע עפרון בעינו של נ' ואילו נ' הטיח את ראשה של א' ברצפה פעמים מספר.

בעודה מלווה את א' לחדר אחר, נכנס נ' אל חדר האמבטיה, והנאשמת נכנסה אחריו והחלה להטיף לו מוסר. נ' השיב והתחיל "לבלבל לי את המוח עם סיפורים.

הוא לא הביע חרטה בכלל. מאוד התרגזתי עליו ונתתי לו סטירה בפה ואז השן עפה החוצה וירד לו קצת דם" (ת/2 ש' 30-28). כשעומתה בעדותה עם גרסת ילדיה, התחמקה והשיבה "אולי תשאלו אותם עוד פעם" (עמ' 36).

נסיונה של הנאשמת לרכך את עוצמת האירוע ולגמדו אינו צולח בידה. העובדות הבסיסיות העומדות בבסיס סיפורי הילדים וגרסתה, אינן שונות משמעותית, ומהן עולה כי הנאשמת היכתה את בנה בחוזקה על פיו, ואין נפקא מינה אם בסטירה או באגרוף עסקינן.

ייתכן כי שן החלב נטתה ליפול, ועל כן אין לשפטה כדין מכה חזקה עד כדי שבירת שן קבועה, אולם הייתה חזקה דיה כדי להוות אירוע כואב וטראומטי לא רק בזכרונו וגופו של נ', אלא גם אצל א'. הנאשמת הודתה כי לא פעלה בחוסר שליטה וכי "לא נכון שהייתי מחוממת" (עמ' 32), ועל כן המקרה חמור עוד יותר.

בכוונה ובשליטה היכתה את בנה הצעיר על פיו. גרסה זו מפי הנאשמת משמשת יתר סיוע לעדויות הקטינים.

יחד עם זאת, מאחר שהתעורר ספק לגבי השאלה אם השן של הקטין נ' נטתה ליפול בהיותה שן חלב ומאחר שלא הוכחה כוונה מיוחדת לגרום לקטין חבלה, לא הוכחו כל יסודות העבירה לפי סעיף 368ב(א) ובדעתי להרשיע הנאשמת בארוע זה בתקיפה בלבד.

35. כאשר עומתה הנאשמת עם תיאורו של נ' בדבר הכאתו באמצעות כפכף גומי בחלקים שונים בגופו, כגון ישבנו, ראשו, עורפו וידו, הכחישה כי היכתה אותו הכפכף אולם הודתה בחצי-פה, כי היא משליכה נעליים לכיוונם של הילדים.

הנאשמת מסרה גרסה תמוהה ובלתי סבירה בנוגע לכך. לדבריה, כאשר היא עייפה ודורשת מאחד הילדים לבצע משימה כלשהי, היא משליכה לעברו נעל, והוא מבין את כוונתה מבצע את המשימה. "זה דבר מוסכם.

הוא יודע שלא יקרה לו שום דבר..." (עמ' 33). כאמור, גרסה זו היא, למצער, בלתי מתקבלת על הדעת. "אילוף" ילדים באמצעות זריקת נעליים הינו אמצעי פסול מכל וכל.

הטענה כי הילד מסכים לכך ומבין כי לא יאונה לו רע, מלמדת יותר מכל על תפיסת הילדים בעיניה של הנאשמת כרכושה, בו היא יכולה לנהוג כחפצה.

ברצותה תכה על פיו או על ישבנו, ברצותה תשליך עליו נעליים, תאיים או תעניש. בדבריה יש סיוע לדבריו של נ' בדבר הכאתו באמצעות נעל או כפכף, והגם שפריט זה אינו מצויין כלשונו בכתב האישום, הוא מהווה חלק מאישום ההכאה הכולל.

36. ככלל, לא נתתי אמון בעדותה של הנאשמת. העדות נמסרה באופן מניפולטיבי, כשהנאשמת מבקשת לנאום ולהציג עצמה כקורבן של רשויות הרווחה והמשפט השונות, של מערכת החינוך והגנים, קרבן הסתה של אמה וכן קורבן לשקרי ילדיה, שכפי שיפורט להלן, טענה שדבריהם אינם מציאותיים.

כאשר נשאלה שאלות קשות, ניסתה לעוקפן בדרך מפותלת וערמומית ולהטביע את המידע החשוב במלל המשבח את עצמה כאם. ואולם, נמצאו בדבריה סתירות לא מבוטלות, שחיזקו את הרושם הבלתי אמין של דבריה ושימשו חיזוק וסיוע נוספים לעדויות הילדים.

37. הנאשמת הודתה כי בתקופה האמורה הילדים לא הגיעו לגן באופן סדיר. בהודעתה, ת/1, מסרה כי הדבר ארע בתקופה קשה וטראומטית עבורה, אולם בעדותה בבית המשפט ביקשה לחזק את הרושם של "אם השנה" וטענה כי היא סבורה ש"עם כל הכבוד למוסדות החינוך, גם בבית חשוב ויום כיף עם האמא מלמד יותר מהגנים" (עמ' 28).

כשנשאלה מדוע סיפרה במשטרה את שסיפרה ניסתה להחלץ באומרה שזו "תשובה שנתתי שתספק אותם באותו רגע".

לאור דברי הגננות והעולה מעדויות הילדים, שתי הגרסאות שמסרה אינן אמינות בעיניי, וסביר יותר הוא שהאיחורים וההעדרויות נבעו הן מכך שהנאשמת לא טרחה לקום ולהכין את ילדיה לגן והן מנסיונה להסתיר את סימני המכות.

38. בנסיונותיה להחלץ מהמצב אליו נקלעה, לא בחלה הנאשמת בשום אמצעי. לאחר שהכחישה חלק מההאשמות ורקמה גרסאות אלטרנטיביות ובלתי סבירות לחלקים האחרים, היא ניסתה להטיל את האשמה על כל גורם אפשרי אחר מלבדה.

לטענתה, הגננות מבקשות להטיל בה רפש על לא עוול בכפה וטענה נגדן כי לא קיימות הוכחות מצולמות לדבריהן. התרשמותי, כאמור, היתה שונה ואני קובעת כי עדויות הגננות מהימנות עלי.

טענה נוספת, שהועלתה על ידה כלאחר יד ונזנחה מיד ואף לא הועלתה על-ידי הסניגור בסיכומים, היא האפשרות, שאמה של הנאשמת היא היא שהסיתה את נכדיה, כנגדה.

נראה לי כי אמה של הנאשמת הייתה אכן מעורבת במידה כלשהי בפרשה, במיוחד לאור דבריו של נ', כי סבתו מדברת על ליבה של הנאשמת להפסיק להכות את ילדיה, אולם מאחר שלא הוזמנה לעדות על-ידי איש מהצדדים, והטענה נזנחה על-ידי הנאשמת מיד כשהועלתה, אין בדעתי להתייחס אליה ביתר פירוט.

נסיון נוסף של הנאשמת הוא לצייר את דמותה של בתה, א', כילדה בלתי מציאותית, שאת דבריה אין לקבל, והסניגור נתלה בטענה זו בסיכומיו ולדבריו ילדים בודים מלבם סיפורים ואין להאמין להם. הנאשמת תיארה את בתה כך: "מדובר בילדה מרחפת, אסטרונאוטית, שמוציאה דברים מהקשרם, העבר, ההווה והעבר (כך נרשם, ס.ר.) מתערבבים אצלה, השפה שלה דלה מאוד, ויש לקחת דברים שהיא אומרת כמו קמצוץ מלח" (עמ' 29).

ואולם, משמיעת קלטת חקירתה של א' התרשמתי כי לדברי הנאשמת אין שחר.

אמנם, שפתה של א' אינה עשירה וקולחת, אולם מכאן ועד לקביעה כי שפתה דלה מאוד - המרחק רב ביותר. דבריה של א' ברורים, קשורים למציאות, מובנים והגיוניים.

יתרה מזו, הנאשמת ניסתה לטעון כי א' אינה מבדילה בינה ובין אמה, סבתם של הילדים, אולם מהקלטת ברור, כי א' מבחינה בבירור בדמויות השונות המקיפות את חייה, והיא יודעת היכן מתגוררת סבתה, ואף תיקנה את החוקר, כשבלבל בין שמה של המטפלת לזה של העוזרת למורה.

סיכומו של דבר, אני קובעת כי גרסתה המניפולטיבית של הנאשמת אינה אמינה והיא מהווה סיוע מוצק לדברי הילדים.

39. ההגנה זימנה מטעמה את העובדת הסוציאלית, גב' רותי מנג'וק, שלדבריה החלה בטיפול במשפחה ביולי 1994. בנובמבר 1994 שלחה גב' מנג'וק מסמך למשטרת ישראל, נ/4, ובו דיווחה כי מתוך בדיקה שערכה, התרשמה כי הילדים אינם מוכים, אולם סובלים מהתנהגות בלתי יציבה של אמם, כגון התפרצויות כעס וחסך רגשי.

המסקנה אליה הגיעה היא כי יש לדאוג לילדים לאומנה יומית, שם ישהו מסיום לימודיהם ועד לשעות אחר-הצהריים המאוחרות.

מעדותה של גב' מנג'וק עולה כי הקשר עם הנאשמת היה קצר ובלתי רצוף, ונותק בינואר 1995 בעקבות יציאת העובדת הסוציאלית לחופשת לידה.

לדבריה, התקופה לגביה התייחסה בנ/4 היא חמשת החודשים מיולי 1994 עד נובמבר 1994 ותו לא, ולפיכך לא סתרה את דברי הגננות בדבר סימני החבלות במאי 1994.

בהגינותה, הודתה גב' מנג'וק כי לא עברה הכשרה לאבחון ילדים מוכים וכי היה מדובר במקום עבודתה הראשון כעובדת סוציאלית.

אין בידי להסתמך על דבריה של העובדת הסוציאלית ולאמצם, וזאת לאור חוסר נסיונה והכשרתה ופרק הזמן הקצר בו טיפלה במשפחה מחד גיסא, למול הראיות המוצקות מפי הגננות המנוסות והילדים, מאידך גיסא.

40. סיכומו של דבר, אני קובעת כי נמצא סיוע לעדויות הילדים באשר לפריט האישום, העוסק בנפילת שינו של נ' ופריט האישום הכללי בדבר הכאת הילדים בשנים 1995-1994, כשלגבי שנת 1994 נמצא סיוע בדברי הגננות וב-1995 מהווים דברי הילדים סיוע זה לזה וכן נמצא סיוע בדברי הנאשמת.

באשר לפריט האישום

הנוגע להכאתה של א' באמצעות שואב-אבק, אני קובעת כי בהעדר סיוע ספציפי - אין לקבוע כי אכן נתרחש.

41. לנאשמת מיוחסת עבירה של תקיפת קטין לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין ועבירה של התעללות בקטין לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין.

לטענת ב"כ הנאשמת, אף אם יוכחו היסודות העובדתיים, הרי שבמעשיה לא עברה הנאשמת עבירה, כיון שבענישת ילדיה בעונשים גופניים סבירים אינה מפרה נורמה משפטית כלשהי, שהרי הפסיקה התירה ענישה גופנית של הורה כלפי ילדו, כשזו מכוונת לחנכו או לרסנו, וזאת במידה ראויה ובסבירות, ובמיוחד לנוכח העובדה, שהתנהגותם של שני הילדים הייתה התנהגות פרועה ביותר, שהנאשמת מחנכת אותם לבדה ומתמודדת לבדה עם קשיי החיים.

42. בסמוך למתן הכרעת הדין בענייננו, הוצאתי תחת ידי הכרעת דין מפורטת, המתייחסת לפרשה דומה של הכאת ילדים על-ידי אביהם.

בשתי הפרשות עומדת לדיון השאלה העקרונית של לגיטימיות הענישה הגופנית, ומאחר שהכרעתי בענין באופן מפורט, אני מוצאת לנכון להביא את החלקים הרלבנטיים מהכרעת הדין כלשונם. לענין הענישה הגופנית.

43. ראשית, ראויה להתייחסות סוגיית לגיטימיות הענישה הגופנית של הורה כלפי ילדו.

את טיעוניו סמך ב"כ הנאשמת על ההלכה, שנפסקה בבית המשפט העליון בע"פ 7/53 ראסי נ' היועמ"ש, פ"ד ז(2) 790, אשר היווה את הבסיס למספר פסקי-דין, שנים רבות אחרי שניתן, כגון ת"פ (ת"א) 570/91 מ"י נ' פלוני , פ"מ נב(1) 431 מפי השופט סטרשנוב ות"פ (ת"א) 4227/93 מ"י נ' פלוני, פ"מ נד(4) 113, מפי השופט כספי.

בעניין ראסי פסק השופט חשין ז"ל, כי: "במקרה שלפנינו אין חילוקי דעות רציניים בין ב"כ בעלי הדין, כי אב ומחנך זכאים להעניש קטינים הנתונים למרותם, וא'לו באמצעות עונשי גוף...הורים זכאים להטיל על בניהם עונשי גוף כדי לחנכם בדרך הישרה וללמדם משמעת...". (עמ' 794-793).

קביעתו של השופט חשין נסמכה על ההפנייה למשפט המקובל האנגלי לפי סימן 46 לדבר המלך במועצתו. החוק האנגלי קבע באותה עת כי "הורה או מורה, על מנת לתקן את הרע שבילד, רשאי להטיל עונש גופני מתון ומתקבל על הדעת" (עמ' 796).

כאמור, הלכת ראסי נפסקה ביום 31.7.53 ואנו מצויים כיום מרחק 44 שנים מאותה הלכה. מאז ועד היום בוטלו, למעשה, כל אותן תומכות, עליהן נסתמך השופט חשין בפסק דינו.

44. העיגון המשפטי העיקרי להלכת ראסי, היינו: ההפנייה למשפט המקובל, בוטל עם חקיקת חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, על ידי ביטול סימן 46 לדבר המלך במועצתו, ואין כיום מקום להסתמך על הלכה השאובה מן המשפט האנגלי.

45. ואמנם, בת הקול היוצאת כיום מבית המשפט העליון סותרת את הלכת ראסי, וקובעת כי אלימות גופנית או נפשית כלפי קטינים אינה אמצעי מותר.

בע"פ 4405/94 מ"י נ' עבד אלגני, קבע המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק כי: "משיכת אוזן אינה אמצעי מותר לעודד את זכרונו של תלמיד , ומכותס רגל על היד אינן אמצעי אזהרה מותר" וכן "גופו של תלמיד ונפש ואינם הפקר. 

כבודו כאדם נפגע אם מוריו מפעילים כל פיו אל ימות פיזית." (פ"ד מח (5) 191).בע"פ 295/94 חכמוב נ' מ"י, נקבע כי: "למרבה הצער, עדים אנו לתופעה חברתית חמורה החוזרת על עצמה...המתבטאת בכך שהורים רואים זכות לעצמם "לחנך" את ילדיהם במעשים שיש בהם אלימות, עריצות והתעללות בילדיהם".

(דינים עליון כרך לה 763). עמדה דומה מביע בית המשפט העליון גם בע"פ 1351/92מ"י נ' פלוני, פ"ד מו(3) 631.

מכאן, שהלכת ראסי, שרבים ממצדדי הענישה הגופנית מתעטפים בה ופוסקים לרוחה, הינה הלכה, שעברה מן העולם עם השתנות העתים ושינויי הנורמות, לפיהן ילדים אינם נחשבים עוד כ"רכוש" הוריהם, אלא כבעלי זכויות עצמאיות, וביניהן הזכות לכבוד ולהגנה על גופם.

46. גם קביעתו של השופט סטרשנוב, בעניין פלוני  לעיל, המסתמכת בעיקרה על הלכת ראסי, אינה מקובלת עלי עם כל הכבוד.

בהכרעת דינו קבע השופט המלומד: "אמת נכון, כי אין בית המשפט מוכן לסמוך ידיו על כל אמצעי הענישה אותם נקט הנאשם...ויתכן כי הנאשם איבד את עשתונתיו וחרג במקצת בתגובותיו, על רקע הפרובוקציות הקשות מצד בנו הסורר..." (שם בעמ' 439 מול האות ז').

גישה זו, אינה, עם כל הכבוד, הגישה הראויה כלפי הורים, התוקפים את ילדיהם, ומכים אותם בידיהם ובחפצים שונים, גם אם ילדיהם חריגים וסובלים מבעיות בהתנהגות. אדרבא, דווקא כאשר מדובר בילדים בעלי חריגות בהתנהגותם, זכאים הם להגנת יתר וחובה מוטלת על ההורים להימנע מענישה גופנית המעבירה מסר חינוכי שלילי, ושבכוחה לעודד מעשי אלימות של הילדים.

47. ייתכן שגם לאחר חקיקת חוק יסודות המשפט ישמעו קולות המצדדים בענישה גופנית ומבססים טענתם על ההפניה למשפט העברי לאור ס.1 לחוק.

אלו, רואים בפסוק "חושך שבטו שונא בנו" (משלי, כג, יד) מתן לגיטימציה לשימוש במכות, וזאת על מנת לחנך את הילד למען ילך בדרך הטובה.

פירוש זה של הפסוק מנוגד לפשט הכתובים ואף סותר פסוקים רבים אחרים המצויים בספר משלי. ראשית, המלה "שבטו" שבפסוק אין משמעה "מקל" - כפי שניסו אחדים לטעון - אלא פירושה "מוסר" או "תוכחה".

ראיה לדבר, מהסיפא של הפסוק האומר "ואוהבו - שחרו מוסר", כלומר ההורה שאוהב את בנו מקדים לחנך את בנו בדברי מוסר ותוכחה עוד משחר ילדותו, ומכאן ההוכחה שהרישא של הפסוק, עניינה ההורה שמנע מבנו דברי מוסר ולא ההורה שחשך מבנו מכות.

אם אין בכך די, הרי שבא פסוק אחר מספר משלי ומוכיח שב"שבט המוסר" עסקינן, כפי שנכתב: "אוולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו" (משלי, כב, טו): וכן מצינו אצל הנביא ישעיהו, "והכה ארץ בשבט פיו" (ישעיהו, יא, ד).

48. מעבר לכך, עיון מעמיק בפסוקי ספר משלי מגלה כי מחבר הספר שולל את השימוש באלימות, ומקדיש פסוקים רבים לפיתוח הרעיון, שדרך החינוך הנכונה היא דרך התוכחה, ההסבר והשכנוע.

כך אנו מוצאים: "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום" (שם, ג, יז), ויושם אל לב השימוש בביטוי "כל נתיבותיה" הבא להדגיש שבכל הדרכים והנתיבות - גם בדרכי החינוך - יש להקפיד שיהיו בנחת, בנועם ובשלום.

כך מוצאים אנו את הפסוק "טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" (שם, טז, לא) הבא ללמד את ההורה והמורה שעליו למשול ברוחו ולא לתת פורקן לרגשי הכעס והתסכול המתלווים לכל תהליך חינוכי מעצם טיבו.

כמו כן מוצאים אנו את הפסוק "טוב פת חרבה ושלוה, מבית מלא זבחי ריב" (שם, יז, א) המדגיש את החשיבות שהחינוך בבית יתנהל על מי מנוחות, והפסוק "איש אף יגרה מדון, ובעל חמה רב פשע" (שם, כט, כב) מלמד אותנו כי אלה המגיבים בזעם ובחמה רק מוסיפים פשע וחטאת.

49. לאור כל האמור לעיל, ברי הוא כי הפסוק "חושך שבטו שונא בנו" אינו אלא קריאה להורה לחנך את בנו בדברי מוסר ותוכחה, ובשום אופן איננו קריאה להורה להכות את בנו.

מכאן, שאין יסוד לסברה הרואה בפסוק זה מתן לגיטימציה לענישה המלווה באלימות גופנית כלפי הילד.

50. זאת ועוד. כאשר כתב מחבר ספר משלי "חנוך לנער על פי דרכו - גם כי יזקין לא יסור ממנה" (שם, כב, ו) התכוון, שיש צורך להתאים את החינוך - ובכלל זה גם את העונשים - לאופיו ולאישיותו של הילד.

דווקא בילדים אלימים חובה להימנע מהטלת עונשים אלימים, שאם לא כן יחנך ההורה את ילדו לראות באלימות דרך נאותה לפתרון בעיות, ויחזק בכך את תחושת הלגיטימיות לשימוש בכח הקיימת בלאו הכי אצל הילד.

הענישה, שבה נוקט ההורה, חייבת להביא בחשבון את צרכיו ורגשותיו המיוחדים של כל ילד וילד, ועל ההורה לבחון - לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה - מהי התגובה הענישתית הנכונה. זוהי, אם כן, הדרך הנכונה לחינוך על פי ספר משלי.

51. יתרה מזו, קיימת גם הוראה נורמטיבית בהלכה האוסרת הכאה. כותב הרמב"ם בספר המצוות: "אזהרה מהכות כל איש בישראל" (ספר המצוות לרמב"ם, חלק לא תעשה, מצוה ש').

ועל איסור זה חוזר ספר החינוך באומרו: "ובזה הלאו הוא אזהרה מהכות כל איש מישראל, ואם (כלפי) החוטא אנו מוזהרים עליו שלא להכותו, שאר כל בני אדם לא כל שכן" (ספר החינוך, מצוה תר, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1982).

השפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

52. לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, על מעמדו של ערך כבוד האדם להיקבע כערך עליון, וממנו נגזרים ביתר שאת הכבוד וההגנה, שעל החברה לספק לחלשים ולחסרי הישע.

כבודו וגופו של אדם קדושים וראויים להגנה, ועל אחת כמה וכמה גופם וכבודם של ילדים חסרי ישע, שעל החברה לדאוג להם ולגונן עליהם ראשונה.

יפים לענייננו דברי נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק בספרו "פרשנות  במשפט", המובאים להלן: "במרכזו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עומד 'האדם'...'באשר הוא אדם'.

על כן מוענקות הזכויות לאדם הבגיר ולאדם הקטין". (א' ברק, פרשנות במשפט, הוצאת נבו, חלק שלישי, בעמ' 435). ההלכה כמקור פרשני לאור חוק היסוד

53. ערה אני לכך, שישנם מקורות במשפט העברי הקדום, שמהם ניתן ללמוד כאילו הכאת ילדים לשם חינוך מותרת (ראו מסכת מכות, ח,ב; רמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ב הלכה ב; וכן ספר חסידים לר' יהודה החסיד [הוצאת מקיצי נרדמים תרנ"א] סי' תתתשסז).

אך מאחר והדעות הללו נכתבו בתקופה קדומה, שבה שררו נורמות התנהגותיות שונות לחלוטין מאלו הנוהגות היום, איננו רשאים להסתמך על דעות אלו, ובפרט לאור סעיף המטרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

54. ראשית, יש להבין את הרקע ההיסטורי להלכות אלו ולבחון אותן לאור המצב החברתי ששרר אז מבחינת מעמדו של הילד מול הוריו. בתקופת הגמרא נחשבה ההכאה עונש לגיטימי ושגרתי לא רק בבית אלא גם בבית הספר ובבית המשפט (ראו פרשת המלקות, דברים כה, א).

עבריינים שהיו מקבלים עונש מלקות נקראו "חייבי מלקות". יוצא, איפוא, שאת ההרשאה להורה להכות את ילדו צריך להבין על רקע הרשאה כללית שניתנה לבעלי סמכויות, דיינים, הורים ומורים, להפעיל כוח פיסי.

אך היום, לאחר שחלו תמורות מרחיקות לכת בתפיסה החברתית השוללת ענישה פיסית ולגבי זכותו של כל אדם לשלמות גופו, הרי שאין עוד מקום להיזקק להלכות אלו.

פסולה היא בעיני ההסתמכות על מקורות הלכתיים קדומים, שנכתבו טרם התפתחות הפילוסופיה בדבר זכויות האדם, כדי להצדיק הכאה גופנית בשלהי המאה ה-20.

55. זאת ועוד. שילובה של ההלכה כמקור משפט משלים אמור להעשות "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" כלשון סעיף 1 לחוק יסודות המשפט. נמצינו למדים, שלא ההלכה עצמה היא המקור המשפטי הנורמטיבי, אלא העקרונות המוסריים, העומדים בבסיס תפיסת עולמה.

בדומה למה שעושה דוורקין, המבחין - בכל מערכת משפטית - בין כללים rules)) לבין עקרונות principles)), יש להבחין, בכל הנוגע למשפט העברי, בין ההלכות עצמן לבין העקרונות המוסריים של השיטה (ר: Dworkin R., Taking Rights Seriously, .(1987: Harvard University Press, pp. 14-45לפיכך, העקרונות המוסריים של המשפט העברי הם, ורק הם, יכולים לשמש כמקור משפט משלים, ולא הלכות המשפט העברי גופן, על פרטיהן ודקדוקיהן.

אגש, איפוא, לבחינת העקרונות המוסריים בעולמה של היהדות, הרלבנטיים למקרה דנן.

56. השינויים, שחלו בחברה בכל הנוגע לזכויות הילד ואשר היטיבו את מצבם של הילדים לאין ערוך ביחס למצבם במאות הקודמות מקובלים גם בעולמה של ההלכה.

עמד על כך מי שהיה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט אלון, כאשר אמר: "דרישת המוסר שבעולמה של היהדות באה היא להוסיף ולהשלים על ההתנהגות המוסרית הנדרשת בחברה תרבותית מתוקנת, וכל המתעלם מזו האחרונה אין בו גם מן הראשונה" (בש"פ 2145/92 מ"י נ' גואטה, פ"ד מו(5) 704 בעמ' 715 [ההדגשות במקור]).

57. דברים אלו אף מעוגנים היום מבחינה חוקתית בסעיף המטרה, סעיף 1א, של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר משתית את חוק היסוד - ואת הזכויות המוגנות על ידו - על היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

התכלית שלובת הערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית באה להבטיח, שעקרונות ההלכה ישולבו בדין ובפסיקה כל עוד מתאימות הן לאופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, ובכלל זה כמדינה המגינה על ילדיה מפני פגיעה פיסית או נפשית בהם.

עמד על כך פרופ' ברק כאשר כתב: "מה היחס בין ערכים אלה? נראה לי כי תפיסה חוקתית ראויה מחייבת נסיון להשגת השלמה והרמוניה בין ערכים אלה.

תפיסה פרשנית תכליתית, המתבססת על אחדות חוקתית ועל הרמוניה נורמטיבית, שואפת למצוא את המיוחד והמשתף, תוך מניעתם של ניגודים וצמצום נקודות החיכוך. על כן ציינתי, כי הדיבור "יהודית ודמוקרטית" אינו כולל בחובו שני ניגודים, אלא השלמה והרמוניה". (א. ברק, פרשנות במשפט, כרך ג', הוצאת נבו: 1994, 338).

58. אין ספק כי המחקרים הפסיכולוגיים המצביעים על הנזק הנפשי הנגרם לילדים כתוצאה מהכאתם ועל בעיות התנהגותיות המתפתחות בעקבות ענישה גופנית - יש להם השלכה ישירה על התפתחותה של ההלכה, ואם בעבר ניתן היה למצוא דעות המתירות הכאת ילדים הרי שהיום המצב שונה בזכות הידע הפסיכולוגי והסוציולוגי המקיף הקיים כיום. עמד על כך אחד מגדולי חכמי ההלכה בדורנו כאשר אמר: "מטעמים פדגוגיים יש להימנע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה.

כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא תוצאות הפוכות מהרצוי, וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרניים שהכפיה, או ביצוע רצון בכוח, מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטייה למרידה" (ר' יחיאל יעקב ויינברג, שו"ת שרידי אש, חלק ג' סימן צה').

כבוד הבריות

59. כן מוצאים אנו שחז"ל העלו על נס את ערך כבוד האדם באשר הוא אדם וביססו עליו הוראות נורמטיביות רבות. האמרה הידועה והמשמעותית ביותר היא: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (מסכת ברכות, יט, א).

יש בהצהרה דרמטית זו כדי ללמד על מעמדו החשוב של המושג. יש בהיגד הערכה כללית בעלת מגמהחינוכית-מוסרית רחבה; כוונת האימרה היא לשכנע ולהביא להפנמת ערך חשוב. המינוח "כבוד הבריות" כולל, כמובן, כבודם של ילדים, והכלל "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" תופס לגביהם ביתר שאת בשל היותם במעמד פגיע.

מכח עקרון זה דורשת ההלכה להפקיע נורמות מושרשות הפוגעות בכבוד הבריות, אפילו אם הן במסווה של מטרה חשובה כגון "חינוך ילדים".

אם כבודם של ילדים חשוב דיו כדי לגבור על איסור לא תעשה שבתורה, הוא בודאי חשוב מספיק כדי להגן על ילדים מפני פגיעה פיזית בהם ובכוחו להפקיע נורמה מושרשת של הכאת ילדים.

60. מושג "כבוד הבריות" הורחב במאה ה-16 אצל הרמ"א והוחל גם על בעיות בתחום היחסים הפנים-משפחתיים (ראו רמ"א על שולחן ערוך, או"ח, שלט, ד).

להרחבה זו יש חשיבות עיונית ומשמעות מעשית בעקירת נורמות התנהגותיות פסולות אשר פוגעות בכבודם ובמעמדם של הגורמים החלשים והפגיעים במשפחה.

הילד, מתוקף היותו בעמדת נחיתות פיסית מול ההורה, הוא הגורם הפגיע ביותר במשפחה, ודווקא משום כך פועל עקרון "כבוד הבריות" ביחס אליו במובנו החזק ביותר (ראו פרופ' יעקב בלידשטיין, "גדול כבוד הבריות - עיונים בגלגוליה של הלכה", שנתון המשפט העברי, כרך ט-י, הוצאת המכון לחקר המשפט העברי, ירושלים תשמ"ב).

מהאמור לעיל עולה כי מעשה של הכאת ילדים באופן שיטתי מהווה פגיעה בכבוד הבריות, שההלכה יוצאת חוצץ כנגדו.

האמנה לזכויות הילד

61. מקור בעל חשיבות רבה הינו האמנה בדבר זכויות הילד (כתבי אמנה 1038 כרך 31 בעמ' 221), אותה אישררה ישראל ב-4.8.91 ונכנסה לתוקף בישראל ב-2.11.91. סעיף 19 (1) לאמנה קובע: "המדינות החברות ינקטו באמצעים תחיקתיים, מינהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים, על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית או נפשית לסוגיהן, ומפני חבלה, פציעה...ניצול או התעללות... שעה שהוא נתון בטיפול הורים...או אדם אחר המופקד על הטיפול בו".

האמנה קובעת נורמות התנהגות ברורות כנגד נקיטה באלימות גופנית או נפשית לסוגיהן, כלפי ילדים. כשם שלא יעלה על הדעת לפטור בלא כלום בעל, שסטר לאשתו על לחייה, היכה אותה במקל ובידיו, במטרה "לחנכה", כך לא יעלה על הדעת לאשר תופעות אלימות כגון אלו, המופנות כלפי ילדו.

למרבה הצער, אנו נתקלים במשפחות, בהן תופעות אלימות הן לחם חוקם של ילדי המשפחה, עד כי, לכאורה, אינן נראות בעיניהם כארוע טראומטי. עם זאת, אין ספק כי הנזקים הנפשיים שנגרמו להם מוצאים הן ביטויים מיידיים והן ביטויים קשים עתידיים לבוא.

62. מחקרים פסיכולוגיים רבים רואים באלימות כלפי ילדים תופעה הרת אסון, וזאת משתי סיבות עיקריות: 1. מספר המיקרים העצום שבהם ענישה גופנית "סבירה" מתדרדרת, מהר מאוד, להתעללות בקטין. 2.הנזקים הנפשיים, פרי הכאה שיטתית בידי הורים, אשר התגלו אצל ילדים מוכים.

63. בספרו Beating the Devil Out of Them: Corporal Punishment in Lexington Books 1994)American Families ( מנתח החוקר הנודע דר' מוריי שטראוס Murray Straus)) את התופעה של הכאת ילדים בידי הורים אשר חושבים ומאמינים כי הדרך הנכונה לחנך את ילדיהם היא בענישה גופנית הנעשית בזהירות ומתוך אהבה לילד.

דר' שטראוס מסביר מדוע צריך להוקיע את התופעה הזו הקיימת במספר רב של משפחות:

"Since culturally determined permissive attitudes toward the use of physical force in child-rearing seem to constitute the common core of all physical abuse of children in American society, systematic educational efforts aimed at gradually changing this particular aspect of the prevailing child-rearing philosophy and developing clear-cut cultural prohibitions and legal sanctions against the use of physical force as a means for rearing children, are likely to produce over time he strongest possible reduction of the incidence and prevalence of ibid, p. 82) physical abuse of (children"

בספרו מביא דר' שטראוס מחקרים רבים המוכיחים כי מכות וסטירות אינן משפיעות לטובה על רמת המשמעת אצל ילדים ואינן מיטיבות את התנהגותם.

ההיפך הוא הנכון. מכות וסטירות גורמות לילד להפוך ליותר אלים ולירידה בתפקודו ההתנהגותי והלימודי. המחקרים גילו, שדווקא לאחר שהופסקה ענישה גופנית, הראה הילד שיפור בהתנהגות ובמשמעת.

במחקרו הידוע של פטרסון Patterson)) משנת 1982 התגלה, שכאשר הורים לילדים בעייתיים השתמשו בענישה גופנית, הילדים סיגלו לעצמם צורת התנהגות זו, קרי הכאות וקללות, בתגובתם לציוויי הוריהם.

רק כאשר פטרסון וחוקרים אחרים הצליחו לגרום להורים לחדול מענישה גופנית, השתפרה התנהגותם של הילדים ועלתה אצלם רמת המשמעת בצורה ניכרת (שם, עמ' 119).

64. על רקע זה אני דוחה מכל וכל את הטענה כי הטלת עונשים גופניים על ילדים באופן שיטתי עומדת במתחם הסבירות. כבר הרמב"ם התייחס לטענה זו ושלל אותה כאשר כתב: "הכעס מידה רעה היא עד למאוד לראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא לכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו.

ואם רוצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו... כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס" (רמב"ם, היד החזקה, הלכות דעות פרק ב' הלכה ג').

הרמב"ם מציין בפנינו את המחנך כשחקן כלפי חוץ, מעמיד פני כועס אך בליבו פנימה הוא רגוע ושלו. בשעה שהכעס - המתעורר בצורה בלתי נמנעת אצל כל הורה - בא בצורה כזו, הסכנה לאובדן שליטה ולענישה גופנית אכזרית לא קיימת.

65. הרמב"ם אינו היחיד אשר ער לזכויותיו של הילד ומצווה על ההורה להימנע מגילויי תוקפנות - פיסית או מילולית - כלפי ילדו. כך כותב, למשל, בעל ספר יוסף אומץ:

"לא יטיל עליהם אימה יתרה ביותר ובפרט לקטינים שהם רכי לבב ביותר, יש לחשוש שאם יכביד עולו עליהם בקושי יברח אנה ואנה, ואפשרי שיעשה חס וחלילה מעשה לאבד עצמו לדעת" (יוסף אומץ, על חינוך ילדים, ב', ו').

בדברים אלו רואים אנו, שמעבר לשמירת גופו של הילד, חובה לתת את הדעת על שמירת נפשו של הילד לבל ישאר עם חויות טראומטיות מהילדות ועם משקעים קשים, הנגרמים כתוצאה מכך שהילד היה קורבן לפריקת עצבים של הוריו.

66. בספרו הנ"ל של דר' שטראוס מובאת רשימה של תופעות לוואי המתלוות לענישה גופנית שיטתית של ילדים. התופעות העיקריות המתפתחות אצל ילדים המוכים באופן שיטתי הן: נטיות דיכאוניות, נטיות להתאבדות, אלימות כלפי בן משפחה אחר, משיכה לפשע, בעיית שתייה, נטיה למין מזוכיסטי וקשיים תפקודיים בעבודה (שם, עמ' 165).

לפי ספרו של דר' שטראוס, קיימות ראיות קונקלוסיביות, בספרות ובמחקר הפסיכולוגי, לכך, שענישה גופנית של הורים גורמת נזק ארוך-טווח לילד, כאמור לעיל. 

לטווח הארוך גורמת הענישה הגופנית לילד לתת לגיטימציה לאלימות, מחלישה את הקשר הורה-ילד, מערערת את אמונתו של הילד בהשגת צדק שלא באמצעים אלימים וגורמת לו דימוי עצמי נמוך (שם, עמ' 118).

67. בספרן של עפרה אילון וחניתה צימרין, ילדות כואבת (ספריית פועלים, תשנ"א בעמ' 38), מתואר המעגל הבין דורי: "כמעט כל הורה מכה היה אף הוא ילד מוכה...בהורה טבוע מילדותו דימוי של יחסי הורה-ילד. לעתים דימוי זה הוא נוקשה ומשתלט על ההורה במשפחתו החדשה. כך נוצר מעגל הפגיעה הבין דורי: ההורה רוכש את דפוסי ההתנהגות האלימה תוך חיקוי התנהגות של הוריו...".

אל למערכת המשפטית ליתן ידה להנצחת תופעות האלימות.

המשפט הקונטיננטלי

68. ואמנם, מערכות משפטיות במדינות שונות פסעו צעד נוסף בחקיקה האוסרת ענישה גופנית של ילדים על ידי הוריהם.

בהמלצה של עצרת אירופה Council of Europe)) בדבר אמצעים חברתיים בקשר לאלימות במשפחה, שאומצה בינואר 1990, נקבע:

"יש להדגיש את החשיבות הגדולה שבהוקעת וגינוי השימוש בעונש גופני ושאר מיני ענישה משפילים כשיטת חינוך. כמו כן יש להדגיש את ההכרח לגדל ילדים ללא אלימות".

69. במדינות כגון שבדיה, פינלנד, דנמרק, נורבגיה ואוסטריה נחקק כי ענישה גופנית אסורה בשום מקרה. החוק האוסטרי מ- 1989 קובע כי "השימוש באלימות גרימת סבל פיזי או נפשי הינו בלתי חוקי".

גם בגרמניה, אוסטרליה ושוויץ נשקלות הצעות שונות לחקיקה האוסרת כל ענישה גופנית וכל ענישה העלולה לגרום לילד נזק פסיכולוגי.

הצעת החוק של ויסקונסין

70. במדינת ויסקונסין שבארצות הברית, הוגשה הצעת חוק המציעה לאסור על ענישה גופנית על ידי הורים.

הצעת החוק מאזנת בין האיסור על ענישה גופנית, המיועדת "לרסן" את הילד, "לחנכו" ולהטיל עליו מרות, ובין חובתו של ההורה להשתמש ברמה סבירה בכוח הנדרש על מנת להגן על הילד מפגיעה בעצמו או בזולתו.

מובאת בזאת הצעת החוק בתרגומה לעברית מתוך "חינוך באלימות - חינוך לאלימות", לקט מאמרים, פרסומי המועצה לשלום הילד, 1993: "עונש גופני של ילדים 1. בסעיף זה משמעות המושג "עונש גופני" הינה גרימת כאב פיזי בכוונה תחילה וזאת במטרה לחנך. בהקשר זה עונש גופני, כשיטת חינוך כולל, אך אינו מוגבל, ל:

א. מלקות

ב. מכות

ג. סטירות

ד. השארת הילד במצבים פיזיים בלתי נוחים לפרקי זמן ארוכים.

2. לבד מן האמור בסעיף קטן 3 אין האדם האחראי לרווחת הילד רשאי להטיל עליו עונש גופני

3. סעיף קטן 2 אינו מונע מהאדם האחראי לרווחת הילד מ:

א. להשתמש, ברמה סבירה, בכוח הנדרש על מנת למנוע או לטפל במצב העלול לגרום נזק פיזי לאדם אחר.

ב. להשתמש, ברמה סבירה, בכוח הנדרש על מנת להוציא מידי הילד כלי נשק או כל עצם מסוכן אחר.

ג. להשתמש, ברמה סבירה, בכוח הנדרש לשם הגנה עצמית או הגנה על אחרים.

ד. להשתמש, ברמה סבירה, בכוח הנדרש על מנת להגן על נכסים. ה. להשתמש, ברמה סבירה, בכוח הנדרש במטרה למנוע מהילד לפגוע בעצמו.

ו. להשתמש במגע פיזי מישני או מינורי כאשר המטרה לשמור על סדר ושליטה.

4. סעיף זה אינו יוצר בסיס נפרד לאחריות אזרחית, ובכלל זה מצב בו אדם

האחראי לרווחת הילד יהיה חייב, בתשלום פיצויים עקב האשמה בשימוש לא הולם או נחוץ באלימות נגד ילד על ידי אדם האחראי לרווחת הילד".

71. ההצעה פותרת, למעשה, את הדילמות ו"התחומים האפורים" בחינוך הילדים.

שימוש בכוח פיזי סביר כלפי ילד קטן, המנסה לדחוף אצבעותיו אל השקע החשמלי, כגון אחיזתו בחוזקה, מקיים את האמור בסעיף 3 להצעה. הכאתו בכל חלקי גופו, הלקאתו במקל, נעילתו בחדר חשוך לפרק זמן ארוך או מניעת צרכיו הבסיסיים הינם ענישה אסורה בכל מקרה.

שימוש בענישה גופנית על מנת לחנכו - אסור בתכלית האיסור, ועשוי אף לגרור פיצויים עונשיים.

72. במקרה שלפני, האלימות כלפי הילדים הייתה שיטתית ואינהרנטית לדינמיקה המשפחתית, עד כי הן הנאשמת והן הילדים ראו בה דבר ברור ומובן. רעש, השתוללות, אי ציות - הם הסיבה, ואלימות בדרכים שונות - התוצאה המיידית הצפויה.

73. על בית המשפט, הקובע נורמות שיפוטיות וערכיות, להוקיע אלימות של הורים כלפי ילדיהם, הגם שהן עטופות במחלצות של "פילוסופיית חינוך", ולשרש תופעות אלו אחת ולתמיד. מתן הלגיטימציה לתופעות אלו מעודד באופן פסיבי את מחזור האלימות.

מעשיה של הנאשמת אינם נכנסים בגדר התחום הסביר והמותר. הכאת ילד על פיו, זריקת נעל לכיוונו והכאתו באמצעות כפכף אינם ענישה מותרת או "חינוכית".

מעשים אלה פסולים הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית.

74. נותרה כעת לבחינה שאלת הגדרת מושג ההתעללות, והאם מעשיה של הנאשמת נופלים גם בגדר הגדרה זו, או שמא הם בחזקת תקיפה בלבד.

למהות עבירת ההתעללות

75. לנאשמת מיוחסת עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין. עבירה זו, שכותרתה "התעללות בקטין או בחסר ישע" היא עבירה חדשה, שנוספה בעת ששונה חוק העונשין והוסף הפרק הדן בקטינים וחסרי ישע (סימן י' לפרק ה').

סעיף 368ג קובע לאמור: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו- מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או על חסר ישע, דינו- מאסר תשע שנים".

76. עבירה זו היא עבירה התנהגותית, כשההתנהגות האסורה מוגדרת במונח "התעללות". למושג "מעשה התעללות" לא ניתנה הגדרה בגוף החוק ואף לא בדברי הצעת החוק.

77. מדברי ההסבר של הצעת החוק ניתן לדלות את המטרות והאינטרסים העומדים בבסיס השינוי החקיקתי. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "הפגיעה במי שאין בכוחו להגן על עצמו כגון ילדים, זקנים ונכים, בהצעת חוק זו - חסרי ישע, מצדיקה התייחסות מיוחדת של המחוקק הן בדיני ענישה והן לגבי חובת הדיווח על פגיעה בחסרי ישע". (ה"ח תשמ"ט 146).

78. המחוקק נתן דעתו כי להתעללות בקטין פנים רבות, ומנה שלוש עיקריות: גופנית, נפשית ומינית, כאשר לאף אחת מהן לא ניתנה הגדרה, וכאשר הן בדרך כלל שלובות זו בזו.

בשל טבעם של יחסי הורה-ילד, שהינם יחסים מורכבים של אהבה ודחייה ושל תלות ומרות, הרי שבפועל כל סוג של התעללות טומן בחובו גם התעללות נוספת. התעללות גופנית יש בה תמיד אספקטים נפשיים, ובכל התעללות מינית קיימים אספקטים נפשיים וגופניים.

79. לצורך פרשנות המושג ניטול את הגדרתו הלשונית על פי המרכיב הראשון לשיטתו של הנשיא ברק בפרשנות חקיקה (א' ברק פרשנות במשפט, חלק שני, נבו הוצאה לאור, תשנ"ג בעמ' 80), שהיא "התנהגות קשה ואכזרית, יחס בלתי אנושי" (א' אבן שושן המילון החדש, הוצאת קרית ספר, תשמ"ה).

80. ואמנם בפסיקה המעטה, שדנה בפירוש הגדרת מושג ההתעללות, ניתן למצוא את דרישת מרכיב האכזריות כחלק מהתעללות מינית (דברי כבוד השופט בך בע"פ  5341/94בר ציון נ' מ"י, תקדין עליון 95(3) 833, 836), או דרישה לגרימת חבלה חמורה (אליבא דגרסתו של השופט נאמן בת.פ. (חיפה) 117/95 מ"י נ' שדה אור (לא פורסם)).

81. ראוי לציין, כי בעניין בר ציון לעיל לא היה מדובר ביחסים בתוך המשפחה, בין הורה לילדו ועל כן ניתן לומר כי מרכיב האכזריות הנדרשת היה רב יותר.

מעצם מורכבותם של יחסי הורים וילדים, מעשה מגונה של הורה כלפי ילד, גם אם אינו "אכזרי" כהגדרה הלשונית, הריהו תמיד "בלתי אנושי", במובן זה, שהוא חורג מהנורמה המוסרית-תרבותית והמשפטית שביחסים אלו ויש בו נזקים משמעותיים בד"כ בלתי הפיכים לילד.

בענייננו אין המדובר בהתעללות מינית, ולא ניתן לומר כי התנהגותה של הנאשמת עולה לכדי "חוסר אנושיות", כדוגמת התעללות מינית בתוך המשפחה, אולם גם במקרים אלו, מרכיב האכזריות הנדרש אינו, לדעתי, אוטומטי ומיידי.

82. מלשון החוק אנו למדים, כי די במעשה אחד של פגיעה מינית, גופנית או נפשית של הורה כלפי ילדו, על מנת לבסס משפטית קיומה של התעללות. מכאן, שקל וחומר סדרה של מעשים.

ואמנם, על מנת שמעשה בודד של אלימות כלפי ילד יכנס לגדרה של התעללות ולא תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, עליו למלא דרישות נוספות, המייחדות אותו ממעשה של תקיפה.

נראה, כי במקרה בודד של אלימות, אלמנט האכזריות הינו האלמנט ההופך מקרה של תקיפה למקרה של התעללות, ודברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי השופט בך בעניין בר ציון, לעיל.

אינני רואה עין בעין את פרשנותו של עמיתי השופט נאמן בת.פ. 117/95, שמלשון סעיף 368 עולה כי נדרשת תוצאה של חבלה חמורה על מנת שמעשה התקיפה יהפוך להתעללות.

יכולה אני לשער מצבים קשים של התעללות גופנית, כמו כליאה, הרעבה, תלייה וכיוב', שאינם מותירים סימנים של חבלה חמורה ובכל זאת למעשים חריגים ואכזריים יחשבו, ובכך יהפכו ל"התעללות" במובנה המשפטי.

83. ואולם, במקרה שלפנינו עסקינן באלימות שיטתית, שגם אם לא ניתן לסווגה כ"אכזרית" לפי ההגדרה המילונית, הרי שננקטה כתפיסת חינוך וכדרך חיים.

גם אם כל מעשה הכאה בודד עשוי להיתפס כמעשה של תקיפה, הרי שמסכת האלימות, מכלול האירועים האלימים הוא חמור יותר ועולה כדי התעללות.

84. המעשים האלימים של הנאשמת כלפי ילדיה לא לבשו צורה אחת. לעתים היכתה אותם בידיה בחלקי גופם השונים, לעתים זרקה עליהם נעליים ולעתים השתמשה בכפכף. הנאשמת השתמשה ב"עונשים גופניים", כהגדרת הצעת החוק מויסקונסין, היינו - גרימת כאב פיזי בכוונה תחילה לשם השלטת מרותה, אשר עולים כדי התעללות בילדיה.

85. מעשה של הנאשמת הוא חמור ביותר, ואת תוצאותיו המלאות לא ניתן לאמוד בשעה זו ובימים אלו. הנזק הנפשי העתידי הנגרם לילדים מוכים, אשר מצויים בקונפליקט רגשי בין אהבתם לאם המכה ובין תחושת הפחד, חוסר האונים ואובדן האמון כלפי הדמות, שאמורה לגונן עליהם יותר מכל - אינו ניתן לכימות עכשווי.

ולראיה, מעגל האלימות הבין-דורי הנפוץ (ראו סעיף 67 לעיל) מצביע על הנזקים הנפשיים והאישיותיים, הנחרטים בליבם ובנפשם של הילדים המוכים.

לפיכך, לאור תכלית החוק ומטרתו, אני קובעת כי הגדרת ההתעללות לפי סעיף 368ג' לחוק העונשין כוללת הן מעשים חד-פעמיים או יותר, המלווים באכזריות, וכן אלימות שיטתית ומתמשכת לשם השלטת מרות, גם כאשר אין המדובר במעשים "אכזריים", כלשון הפסיקה, ומעשיה של הנאשמת נכנסים בגדר הגדרת התעללות גופנית בקטינים בהכאתם באלימות באופן שיטתי לשם השלטת מרותה.

86. בהעדר דרישה להלך נפש מסוים, היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה לפי סעיף 368ג' הינו של כוונה "סתם", היינו פזיזות כלשון ס' 20(א)(2) לחוק העונשין, ואין צורך בכוונה להתעלל.

איני סבורה כי הנאשמת ביקשה להתעלל בילדיה, וכדבריה ביחס למכה על פיו של נ': "לא התכוונתי לגרום לו נזק ואני מצטערת" (ת/2), ומדבריה של א' עולה, כי לאחר שראתה דם זב מפיו של נ', דאגה לו הנאשמת וטיפלה בו, אולם, ההכאה השיטתית של ילדיה והתייחסותה אליהם כרכוש, שיש לאלפו ולהטיל עליו מרות, מוכיחה כי הנאשמת הפגינה אי-איכפתיות באשר לפגיעה בילדיה, ועדויותיהם של הילדים מוכיחות את מידת הפגיעה בגופם ובנפשם.

87. באשר להרשעת הנאשמת בעבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, משלא הוכח בפני הקשר הסיבתי בין תקיפת הקטין נ' ע"י הנאשמת לבין נפילת השן שלו ומשלא הוכחה בפני כוונת הנאשמת לגרום לו חבלה של ממש, בין שהיא גופנית או נפשית כאמור בסעיף 368ב(ג) לחוק העונשין, לא הוכחו כל יסודות העבירה לפי סעיף זה.

לפיכך, יש מקום להרשיעה בעבירה של תקיפה בלבד בגין עובדה מס' 4 שבכתב האישום, חלף העבירה המקורית לפי סעיף 368ב(א).

באשר לכל יתר פרטי האישום, לאור עדויותיהם המהימנות ובעלות המשקל של הקטינים, המהוות ראיות סיוע זו לזו, ולאור הסיוע הנוסף, העולה מעדויות הגננות, ומגרסתה של הנאשמת, אני מרשיעה אותה בעבירה לפי סעיף 368ג לחוק העונשין ובעבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

בשל העניין, שיש לציבור בתוכן הכרעת הדין, אני מתירה את פרסומה, ללא ציון פרטים מזהים של הנאשמת וילדיה.

ניתן היום, 15.9.97, והודע.