אלימות כלפי תלמידים מצד מנהל בית הספר

אלימות כלפי תלמידים מצד מנהל בית הספר

בית משפט מחוזי נצרת עפ 001117/05

בתיק עיקרי: ש נצרת   004059/03

בפני: כב' השופט יצחק כהן - אב"ד

כב' השופט אברהם אברהם

כב' השופטת אסתר הלמן תאריך: 05/07/2005

בעניין: מדינת ישראל המערערת

 נ  ג  ד

אחמד בן מוחמד בסול ת.ז. 023498231

המשיב
 
נוכחים: בשם המערערת: עו"ד ולטר

בשם המשיב: עו"ד מסאלחה

המשיב בעצמו
 
פסק דין
 
כב' השופט יצחק כהן – אב"ד:
 
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' ס. הנשיא ג' אזולאי) בת/פ 4059/03
 
ההליך בבימ"ש קמא:
 
1. המשיב הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן מיום 3/11/04.
 
כתב האישום המקורי מיום 14/10/03 יחס למשיב עבירות של תקיפת קטין בידי אחראי וגרימת חבלה של ממש עבירה בניגוד לסעיף 368 (ב) (א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז 1977.

ביום 10/8/04 הוספה למסכת זו מסכת שניה, נשוא ארוע נוסף, כאשר גם באישום הנוסף עסקינן בעבירה בניגוד לס' 368 (ב) (א) סיפא לחוק העונשין.

כמבואר, בטרם שמיעת ראיות הגיעו הצדדים להסדר טיעון, המערער חזר בו מכפירתו, כתב האישום תוקן וסעיפי האישום שונו ל"תקיפה סתם", עבירה בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, בהן הורשע המשיב, בשני האישומים השונים.

2. על פי המתואר בכתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום כיהן המשיב כמנהל בית הספר היסודי "א" בכפר ריינה, במהלך שנת 2002 ניגש המשיב לתלמיד כיתה ח' וסטר לו בפניו.

באותה השנה במועד אחר ניגש המשיב אל תלמיד כיתה ו' וצבט אותו באזור החזה ובנוסף, אף בעט בו.

3. מתסקיר שירות המבחן שהוגש עולה כי המשיב בן 35 נשוי  ואב לשלושה ללא הרשעות קודמות, בוגר אוניברסיטת חיפה, כיום לומד במכללת "אורנים", וזאת לצורך הכשרתו כמנהל בית ספר, עובד משנת 1994 כמורה בבתי ספר תיכון בכפר ריינה.

המשיב לקח אחריות מלאה על מעשיו, והביע תחושות צער חרטה ואכזבה עצמית בשל כישלונו.

כמו כן ציין המשיב כי עובר לביצוע העבירה שרוי היה בלחץ נפשי ובהתמודדות רגשית קשה.

4. שירות המבחן סבר כי הרשעתו בדין עלולה לחבל בהמשך התפתחותו האישית והמקצועית, ולפיכך המליץ להימנע מהרשעה תוך הטלת של"צ בהיקף של 250 שעות.

5. בית משפט קמא אימץ המלצת שירות המבחן, והשית על המשיב 250 שעות שירות לתועלת הציבור וזאת מבלי להרשיעו בדין.

6. בית משפט קמא בקביעתו לעיל סמך ידו על ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ב (3), עמ' 337,לפיה:

"המנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, שנית סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
(מקום בו לא נאמר אחרת, ההדגשות שלי – י.כ.).

7. שקל בית משפט קמא את נסיבות העבירה, חרטתו של המשיב, תסקיר שירות המבחן ומצא לנכון להעדיף שיקומו של המשיב והימנעות מפגיעה קשה בעתידו, וכל זאת לעומת חומרת העבירה.
 
טענות הצדדים בתמצית:

8. המערערת, מלינה באשר להימנעות בית משפט קמא מלהרשיע המשיב ובאשר לקולת העונש.

לטעמה, טעה בית משפט קמא שעה שהסתמך רק על תסקירו של שירות המבחן ולא התחשב בשיקולים רחבים יותר הטומנים בחובם את אינטרס הציבור, שיקולי ענישה והרתעה.

המאשימה סבורה כי בנסיבות מקרה זה יש בקביעת בימ"ש קמא משום פגיעה חמורה באינטרס הציבורי והעברת מסר ציבורי מוטעה, לפיו אין חומרה מיוחדת במעשיו של המשיב, וכן שמדובר במעשה נסלח.

בטיעוניו בפנינו עמד ב"כ המדינה על חומרת העבירה,  וטען כי ראוי להטיל על המשיב עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.

9. ב"כ המשיב, נסמך להמלצת שירות המבחן, ולנימוקיו של בית משפט קמא, ביקש לדחות הערעור.

ב"כ המשיב מצא לנכון להדגיש כי כתב האישום תוקן, המשיב הודה בעבירה של תקיפה סתם בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין ולשיטתו יש בעצם הגשת הערעור והמצורף משום הטעיית בית המשפט.

נטען בפנינו כי במידה והמשיב יורשע קיימת פגיעה חמורה בעתידו וכי סוג העבירה מאפשר לוותר על הרשעה.

ב"כ המשיב גם הדגיש בפנינו את הבעת החרטה, של המשיב, העדר עבר פלילי , גילו הצעיר של המשיב, השכלתו, ועתידו המקצועי.

בטיעונו בפנינו הוסיף והפנה ב"כ המשיב לפסיקה דומה של בית משפט השלום בנצרת, עליה לא ערערה המאשימה (ת"פ 1571/03).

דיון:

10. הלכה פסוקה היא , כי ההרשעה היא הכלל ואי הרשעה הינה החריג , ראה ע"פ 2513/96 מ"י נ' שמש, פ"ד נ(683 ,682 (3 מול ה'):

"שורת הדין מחייבת, כי כל מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו.

הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפר את הכלל".

11. בית המשפט העליון נדרש בשנים האחרונות עוד ועוד פעמים לסוגיה זו של הימנעות מהרשעת  נאשם שביצע עבירה.

12. ראה דברי כב' השופט שמגר (כתוארו דאז) בר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל; תק – על 85 (3), עמ'  737:

"בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה השיפוטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני בית המשפט, גם באה בדרך כלל ההכרעה לפיה יש להרשיע את הנאשם.

רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה.

ההמנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תיאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר ובתי המשפט אינם נוהגים לראות בחרטה בלבד עילה ליצירתה של הבחנה בין פלוני לפלמוני שעבר אותה עבירה בנסיבות דומות.

כאשר מדובר בשורה של עבירות חמורות, כפי שהדבר אירע במקרה דנן, הופך עניין התחליף לענישה המצויה, לנושא קשה עוד יותר ליישום." (שם, בעמ' 737 – פסקה 2 לפסק הדין).

13. הדברים באו לידי ביטוי גם בע"פ 2083/95 תמר כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ב (3), עמ' 337 מפי כב' השופטת דורנר שקבעה כי הימנעות מהרשעה אפשרית, באופן כללי בהצטבר שני גורמים: ראשית על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע מהותית בשיקולי ענישה אחרים.

14. עוד קבעה בעניין זה כב' השופטת פורקצ'יה בע"פ 2669/00 מדינת

ישראל פ"ד נד(3), 685:

"משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם.

בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק.

שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים".

כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה.

באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה".(שם, בעמ' 689-690).

15. ולאחרונה בע"פ 9262/03 פלונים נ' מדינת ישראל תק-על 2004(2), 644, חזרה כב' השופטת בייניש על הנאמר לעיל באומרה:

"בית-המשפט יתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין ובסיכויי שיקומו במסגרת מכלול השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשו; עם זאת, על דרך הכלל, לא יימנע בית-המשפט מהרשעת הנאשם הבגיר אם הוכח כי ביצע את העבירה".(שם בעמ' 648).

16. באשר לשיקול הראשון, אכן ענישתו של אדם היא אינדוודואלית, כל אדם כעולם בפני עצמו והמשיב כאן, על עולמו ונסיבותיו.

בית המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ועונשו ובגדר כך, גם מהות העבירה העבירה,  נסיבות ביצועה, הצורך בהתרעת הרבים, בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר ועל יסוד שיקולים אלה – מוכרעת הכף.

17. הפסיקה הביעה סלידה עמוקה מתפיסה חינוכית המבוססת על נקיטת אמצעי אלימות כלפי קטינים.

נקיטה באלימות כדי להשליט משמעת בתחומי בית הספר,  פסולה היא.

18. ראה ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל פ"ד נד (1) 145:

"ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית - חינוכית שאבד עליה הכלח.

הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק איגרוף, בו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו.

הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם.

היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקיה מאלימות.

אשר על כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום". (שם בעמ' 188-189).

ולענייננו כאן, מורה  - מחנך, מנהל ביה"ס, כמוהם לענין זה כ"הורה" לכל ענין.

19. וכן ראה ע"פ 5224/97 מדינת ישראל נ' שדה אור פ"ד נב (3) 374:

"תפיסה חינוכית הדוגלת בשימוש בכוח למטרות חינוכיות אינה הולמת איפוא את הנורמות בחברתנו, לא-כל-שכן כלפי ילדים רכים בשנים. על-פי ההשקפות החינוכיות המקובלות כיום, שימוש בכוח למטרות חינוכיות, הוא עצמו מחבל בהשגת אותן מטרות, ככל שמדובר בחינוך לחברה סובלנית ונטולת אלימות גופנית ומילולית.

ענישה גופנית עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה מזו המצופה, כאשר הדמות המחנכת, המשמשת מודל לחיקוי, נוקטת בעצמה אמצעים של אלימות.

לעניין זה אין חשיבות לגבי חומרתו של העונש הגופני שהופעל כלפי ילד. ככלל, עונש גופני אינו יכול להוות אמצעי לגיטימי בידי מורים, גננות או אנשי-חינוך אחרים.

תפיסת עולם שגויה בהקשר זה מסכנת את שלומם של הילדים, ועלולה לפגוע בערכי היסוד של חברתנו - כבוד האדם ושלמות הגוף". (שם בעמ' ,עמ' 381-382)
 
20. יפים לעניין זה דבריו של המשנה לנשיא (כתוארו דאז) ברק בע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' אלגני, פ"ד מח (5) 191:

"אלימות פיזית כלפי תלמיד אסורה היא. מלקות, מכות ומשיכות אוזניים – אין מקומן בבית הספר.

חדר הכיתה הוא מקום הוראה ולא זירת אלימות. גופו של תלמיד ונפשו אינם הפקר, כבודו של אדם נפגע אם מוריו מפעילין כלפיו אלימות פיזית".

21. השימוש באלימות לצרכים חינוכיים נאסר גם באמנה הבינ"ל לזכויות הילד (כתבי האמנה 1038 כרך 31, עמ' 221) האמנה שהכירה בעצם היות הילד אדם שלם, הזכאי להגנה מפני אלימות גופנית או נפשית, (סעיף 19 לאמנה), כמו כן הכירה האמנה בזכות הילד לחינוך שכפועל יוצא מכך תובטח המשמעת בבתי הספר וזאת תוך נקיטה באמצעים ההולמים כבוד הילד.

אמנה זו אושררה בישראל ביום 4.8.91 (אולם טרם נחקקה כחוק) מתוך דו"ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, עולה כי ענישה גופנית פסולה היא בכל הקשר, ובדו"ח המלצה להטלת חבות מוגברת על אנשי חינוך הנוקטים בדרך זו.

(ראה דו"ח הוועדה (חלק כללי ) פרק רביעי:"איסור על ענישה גופנית", עמ' 355-368).

22.  זכות הילד להגנה מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכן בחוק העונשין המעניק הוראות ייחודיות המתייחסות באופן ספציפי לפגיעה בקטינים.

כבודו של אדם נפגע גם באשר שלמותו אם הגופנית ואם הנפשית נפגעים, אלימות כדרך "חינוך" פוגעת בכבוד האדם.

23. חוק זכויות התלמיד, התשס"א - 2000   קובע במטרותיו כי נועד:

"לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד".

קובע בסעיף 10 כי:

"כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי ענישה גופניים או משפילים".

24.  ביטוי נוסף לאיסור השימוש בענישה הגופנית  כאלמנט חינוכי מוצאים אנו בחוזרי מנכ"ל משרד החינוך בחוזר מנכ"ל משנת 1991 נאסר על מורים להשתמש בעונשי גוף, חוזר מנכ"ל משנת 1994 מבהיר כי אלימות גופנית או מילולית אינה עולה בקנה אחד עם מטרות החינוך.

בחוזר נוסף אשר פורסם בשנת 1997 נקבע בשנית, כי אין לנקוט עונש גוף או כל סוג של אלימות כלפי תלמידים.

מן הכלל אל הפרט:

25. שנינו מפי קדמונינו "חינוך ילדים קשה כלעיסת ברזל".

המשיב במקרה דנן, הינו אדם נורמטיבי , עד להרשעתו בתיקים שלפנינו לא דבק בו רבב.

מדובר במורה מקצועי ומנוסה, אשר במועדים הרלוונטים כיהן זמנית כמנהל בית ספר, וזאת לצורך בחינת התאמתו למשרה.

26. התוצאה לפיה בעקבות ההרשעה יוותר בעברו של המשיב  רישום פלילי העלול להקשות על המשך העסקתו כמנהל בית ספר, היא תוצאה קשה בעלת השלכות כבדות משקל אך אין לומר כי אינה פרופרציונאלית לחומרת העבירה, במיוחד יפים הדברים כאשר המשיב הורשע בביצוע עבירות בשני אירועים נפרדים.

27. אכן, השיקול השיקומי  מהווה בסיס חשוב בתורת הענישה וכפי שמציינת כב' השופטת שטרסברג כהן בע"פ 9090/00 בועז שניידרמן נ' מ"י

תק – על 2001, (1), עמ' 1029:

"אינטרס השיקום – אינו  רק אינטרס של העבריין ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה.

עניינו של אינטרס זה הוא, לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי.

הסטיגמה הדבקה בהרשעה, עלולה לפגוע בכך". (שם בעמ' 1030).

28. אך אין לראות בשיקול זה, כשיקול אחד ויחיד . וזאת כפי שפורט בע"פ 2087/95 הנ"ל תמר כתב נ' מדינת ישראל מפי כב' השופט ש' לוין:

"השאלה אימתי ובאילו נסיבות רשאי בית-המשפט לחייב נאשם בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה אינה יכולה להיות מוכרעת לפי שיקולים הרמטיים.

עם זאת, רשאי בית-המשפט לקבוע קווים מנחים (Guide lines)) שבלי להיות ממצים, יש בהם כדי להדריך את בתי-המשפט בעניין זה.

שיקולים אלה הם שיקולים של שיקום מחד גיסא ושיקולים של אינטרס הציבור מאידך גיסא". (שם, בעמ' 342-343).

29. לבית המשפט אוזן קשבת להמלצת שירות המבחן, ובמיוחד כשמדובר בקטינים.

במקרה שלפנינו אין מדובר בקטין והמלצת שרות המבחן לעולם המלצה היא; שרות המבחן משמש ידו הארוכה של ביהמ"ש לבחינת היבטים חברתיים, סוציאלים – שיקומיים ואחרים אצל נאשם אולם, לעולם, ההכרעה היא של בית המשפט המאזן בין כלל השיקולים לרבות הפן ההרתעתי והאינטרס הציבורי.

עוד נפסק  כי סיכוי שיקום במסגרת מבחן ושיקולי שירות המבחן אינם חזות הכל. כב' השופט שמגר (כתוארו דאז) בע"פ 344/81 מ"י נ' שחר סגל ואח' ,

פ"ד ל"ה (4) 313 קובע:

"שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה.

לכן, אין לבוא בטרוניה אל שירות המבחן, אם הוא נותן דעתו בעיקר לאינטרס האישי של הנאשם, ואף מוכן להציע הצעות לשיקום, המעוגנות, לעתים, בהערכה ובהתרשמות ותו לא.

השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית,ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע.

מכאן כי אל הדברים, העולים מן התסקיר, מצטרפים, בדרך כלל, נתונים רלוואנטיים נוספים, המשמשים יסוד לשיקוליו של בית המשפט, כגון מהות העבירה, הלקחים לגבי האיש ומעשיו, כפי שהם מתגבשים בראייתו של בית המשפט, ועוד". (שם, בעמ' 317-318).

30. ראה דברי כב' השופטת חיות ברע"פ 5176/03 בן ציון סוריאנו נ' מדינת ישראל תק – על 2003 (2), 2255:

"עמדת שירות המבחן אינה אלא אחד השיקולים העומדים בפני בית המשפט בגוזרו את הדין, ועליו מוטלת החובה לערוך את האיזונים הנדרשים: לעיתים יקבל את עמדת שירות המבחן ולעיתים ידחה אותה" (שם בעמ' 2255).

31. ב"כ המשיב מלין ובצדק כי במקרה דומה בבימ"ש קמא, ת.פ. 1571/03 שאף בו מורה הכתה ומשכה אוזנו של תלמיד, לא הורשעה המורה ועל כך לא טרחה המערערת לערער כלל.

יאמר, יש לשקול אחידות הענישה

המאשימה צריכה לגבש מדיניות זהה בל תהא במצב של הפרת איזון כלפי מי אך כאן נשים לב ת.פ. 1571/03 דיבר במקרה אחד, תקיפה בניגוד לס' 379 לחוק העונשין וחשוב מכך, טעות המשיבה במקרה פלוני אינה צריכה לקבוע את הנדרש באשר למדיניות ענישה ככלל.

32. לצערנו, נזקק ביהמ"ש לא פעם  לענישת מורים מכים כמו למשל, בע"פ 7343/02 (באר שבע) אלנססרה חסאן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26/2/03, טרם פורסם).

נדחה ערעורו של מורה אשר הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות תלמיד וזאת תוך סקירת סוגיית אי ההרשעה באופן נרחב בשימת דגש על שיקומו של המערער, גם כאן המליץ שירות המבחן על "אי הרשעה" אולם המלצה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, וכן פעם נוספת בערעור.

33. כאן, מדובר במקרה חמור שאין להקל עימו, מקרה שנשנה.

תופעת האלימות הגוברת במערכת החינוך צריכה לתשובה הולמת.

שימוש בכוח למטרות חינוכיות הוא עצמו מחבל בהשגת אותן מטרות וגם, במערכת האיזון העדינה הנדרשת בין מורה לתלמיד.

תפיסה חינוכית הדוגלת בשימוש בכוח אינה הולמת הנורמות בחברתנו, לא כל שכן כלפי ילדים רכים בשנים.

34. שימוש בבכוח הזרוע הינה נורמה פסולה שיש להוקיע, בית המשפט, בבואו להכריע עונשו של  נאשם מונחה בין היתר ע"י שיקולי הרתעה, העברת מסר ברור הן לשם ההגנה  על הקורבן והן להרתעת אחרים העלולים לבצע עבירות דומות.

מסר ההתרעה הינו מסר חשוב ומהווה נדבך מרכזי במסגרת שיקולי הענישה.

על בית המשפט להציב תמרור אוסר באשר לאלימות כלפי תלמידים כדי גדר וחומה.

המשיב כאן נכשל כשלון חמור כמחנך ובשני מקרים.

עם כל הצער באשר לפגיעה במשיב, האינטרס הציבורי, מדיניות עונשית הולמת הצופה פני עתיד וכמבואר, ההיבט ההרתעתי מובילים לקביעה כי שגה בימ"ש קמא באי הרשעת המשיב והכף צריכה – נדרשת להיות מכרעת לטובת האינטרס הציבורי, הפן ההרתעתי ומדיניות עתידית ראויה כדי הרשעת המשיב כאן.

35. לאור מכלול הנסיבות שהובאו לעיל, נסיבות ביצוע העבירות וחומרתן, הכאת תלמידים, על ידי מחנך האמור לשמש דוגמא ומופת לתלמידיו, נחרצת הכף לטובת האינטרס הציבורי והפן ההרתעתי ואני מציע לחבריי לקבל את הערעור כדי הרשעת המשיב במיוחס לו.

באשר לעונש

מעבר להרשעה ככזו בנסיבות כאן ולאור הטיעונים לעונש כפי שנטענו בהרחבה בבימ"ש קמא והעולה מהמפורט ע"י שרות המבחן, אני מציע לחבריי לגזור על המערער מאסר של 7 חודשים אלא שהמערער לא ישא מאסר זה בפועל אלא אם כן יעבור בתקופה של שנתיים מהיום על עבירת אלימות כלשהיא או עבירות מסוג פשע.

בנוסף, יש להשית על המערער קנס כדי סך 5,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתם.

הנאשם

מערער יחתום על התחייבות על סך 5,000 ₪ לתקופה של שנתיים על העבירות נשוא התנאי.

היה ולא יחתום, יאסר ל – 60 יום.
 
_______________
יצחק כהן , שופט
          אב"ד
 
כב' השופט אברהם אברהם:
 
מסכים. 
 
________________
אברהם אברהם, שופט
 
כב' השופטת אסתר הלמן:
 
מסכימה.