|
| או שאינך מבין את דבריי או שאתה
מסלף אותם במתכוון, בניסיון
מלאכותי לסתור אותם, מתוך
תחושת תסכול על כך שכל הטיעונים שאתה שולף
מהמותן מופרכים בזה אחר זה.
לעצם העניין: הבנתי
היטב, שאפשר להתנות על חוק
המכר, ובדיוק לכך התכוונתי
כשכתבתי שהוא אינו מחייב, ואף
ציטטתי את הסעיף הקובע זאת, והדברים
שאתה ציטטת מפסק דינה של השופטת חיות רק
חיזקו את דבריי.
ובענייננו ודאי שהצדדים התנו
על סעיף 23 לחוק המכר,
שאם לא כן, הרוכש
היה משלם את מלוא התמורה עם קבלת הדירה,
והשואל לא היה מספר על תשלום
אחרון שלא שולם, ולא כפי
שאתה טוען כלפיי: “אתה
הופך את היוצרות, וקובע
שחרף העובדה שהצדדים לא קבעו אחרת בגוף
העסקה ביניהם, החוק לא חל
עליהם, וזו טעות קשה מאוד".
לא הפכתי שום יוצרות, אלא
אתה לא הבנת על מה הסכימו הצדדים.
ולא כתבתי בשום מקום את מה שאתה
מייחס לי, שסעיף 5 לחוק
ההתיישנות מבטל את חוק המכר, אלא
שהסעיף קובע תקופת התיישנות אחת לתביעת
חוב כספי ותקופות התיישנות שונות לתביעות
במקרקעין.
ובאשר ל"מושכלות
היסוד" שלך, שתביעה
על-פי חוזה מכר אינה יכולה
להיות תביעה כספית, הרי
לך, למשל, מה
שכתבה השופטת רחל ערקובי בעניין ברנס נגד
גבאי (ת"א
[שלום, ת”א]
37213/05, בש"א
151133/06), כשהיא מסתמכת על
השופט המחוזי ביין, שמסתמך
על השופט בעליון זילברג: “עיון
בתביעה מגלה כי המדובר בתביעה כספית
פשוטה, המבוססת על הסכם
מכר, ואשר על פי הטענה לא
שולם מלוא הסכום הנקוב בהסכם המכר...
על ההבדל בין תביעה כספית
לתביעה שבמקרקעין עמד כב' השופט
ביין... 'אופיו של ענין -
אם מקרקעין או 'שאינו
מקרקעין' נקבע לפי תוכן
התביעה. אם למשל ראובן תובע
משמעון סכום פלוני בתור עודף מחיר שלא
שולם לו בעד קרקע שנמכרה לשמעון, הענין
הוא ענין כספי רגיל ותביעתו מתיישנת כעבור
שבע שנים ולא כעבור חמש עשרה שנה או עשרים
וחמש שנים...”
שבוע טוב.
|