| 1. כאמור בתשובתי הקודמת ובמקושרת
אליה, תקופת ההתיישנות
הרגילה עשויה להתארך במקרים חריגים,
ואחד מהם מצוין בסעיף 9
לחוק ההתיישנות: “הודה
הנתבע, בכתב או בפני בית
משפט, בין בתוך תקופת
ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום
זכות התובע, תתחיל תקופת
ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה
שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו
כהודאה לעניין סעיף זה". אך
שים לב לסיפא של הסעיף: “בסעיף
זה, 'הודאה' - למעט
הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".
על כן, בתשובה
לשאלתך, צריך לבדוק אם
באותו הסדר טיעון הודה הנתבע בעובדות
המלמדות על חבותו, אך כפר
בחוב עצמו בטענה שהתיישן, או
שהודה בעובדות בלי סייג כאמור; רק
במקרה האחרון תתחיל תקופת ההתיישנות מיום
ההודאה. 2. איתרתי באמצעות מנוע חיפוש
את אותה תשובה שהזכרת, שניתנה
באתר אחר, ואני חולק גם על
מסקנת המשיב שם, עו"ד
איציק שדה, ש"כאשר
מדובר בהליך פלילי, בגין
אותה פגיעה בפרטיות, למעשה
עילת התביעה נוצרת עם התגבשות ההרשעה
בביצוע הפגיעה בפרטיות, ועל
כן מירוץ ההתיישנות מתחיל מיום הכרעת
הדין". מסקנה זו הייתה
נכונה לאותו עניין, שנדון
בפסק הדין שהמשיב הפנה אליו (ת"א
[שלום, אשדוד]
1254/99, שמעיה נגד אביעוז),
לא בשל עצם ההרשעה, אלא
משום שבהרשעה התגלתה לתובע עובדה,
שבלעדיה לא התגבשה עילת התביעה.
השופטת הסתמכה על סעיף 8
לחוק ההתיישנות, הקובע,
כי אם "נעלמו
מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה,
מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף
בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן,
תתחיל תקופת ההתיישנות ביום
שבו נודעו לתובע עובדות אלה". אבל
אין בחוק ההתיישנות הוראה גורפת,
שלפיה משפט פלילי בשל עבירה
עוצר את מירוץ ההתיישנות של תביעה אזרחית
בשל אותה עבירה (קיימת
הוראה כזו רק לגבי עבירת התעללות בקטין,
ועבירות מין מסוימות,
שבוצעו בקטין או באדם שטרם
מלאו לו עשרים ואחת שנים, בסעיף
18ב לחוק).
|