|
| אכיפתם של
פסקי דין היא חלק מהותי בהליך השיפוטי, שהרי תפקידו המרכזי של המשפט הוא
"להציל עשוק מיד עושקו".
לאחר שפסק בית
המשפט את הדין, הסמכות להוציאו אל הפועל נתונה בידי רשויות ההוצאה לפועל, והיא
מוסדרת בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967,
אולם אם
הוציא בית המשפט "צו", ומי שהצו מופנה כלפיו מסרב לקיימו או מפר אותו,
בית המשפט מוסמך להפעיל נגדו סנקציות לפי פקודת ביזיון בית המשפט משנת 1929 בסעיף
6(1) בה, שכותרתו "המסרב לציית לצווי בית משפט" נאמר:
"בית
המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55
של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית המשפט
לקרקעות ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו
שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".
הצורך למנוע
עבירות הנוגעות לביזיון בית המשפט, הוא אינטרס ציבורי שכן אי קיום החלטות או צווים
של בית משפט פוגעים במעמד של הרשות השופטת ובנורמות החברתיות של כיבוד בית המשפט
והחוק.
בעניין הפרת חיובים הנובעים מחוזה:
"הסכמים יש לכבד" אומרת האמרה,
אומנם אם נעיף מבט בחוק הישראלי לא נמצא הוראה האומרת במפורש שיש לכבד חוזים אך
אין פירוש הדבר שחתימה על הסכם נותנת בידי החותם אופציה, ולא מחוייבות, לקיים את
התחייבויותיו, כפי שיעיד על כך חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה),
התשל"א-1970. אם חוק שלם עניינו הטלת סנקציות על מי שאינו מקיים חוזה שנכרת, קל
לקבוע כי הנחת היסוד של החוק הישראלי היא שחובה לקיים הסכמים, ושאי קיומם גורר
תוצאות בעלות השלכות משפטיות של אכיפה ופיצויים.
בהפרת חיוב הנובע מפס"ד הצדדים לעניין
הינם ביהמ"ש מחד והמפר מאידך והחיוב אינו פרי רצון או הסכמת המתדיין עליו הושת חיוב
ביהמ"ש.
לעומת זאת, בהפרת חיוב הנובע מחוזה הצדדים לעניין הינם הצדדים שהתקשרו
בהסכם הרצוני המבטא את הסכמתם.
לפיכך, ניתן לראות כי כל קשר בין הפרת חיוב
הנובע מפסיקת בית המשפט לבין חיוב הנובע מחוזה.
|