|
| 1. קודם כל, ראוי
לדייק במונחים, כי זה עשוי
להקל את ההבנה: לא "חוק
לשון הרע", אלא: “חוק
איסור לשון הרע"; ולא
"עניין לציבור",
אלא "עניין
ציבורי" נכתב בחוק כפי
שתוקן ב- 1967 (בגירסה המקורית,
ב- 1965, אכן נכתב
"עניין לציבור";
התיקון נועד להדגיש, כי
הכוונה לאינטרס, למה שהציבור
זכאי לדעת, ולא לכל מה
שמעניין ומסקרן אותו); ולא
"כוונה לפגוע במזיד",
אלא פשוט: “כוונה
לפגוע" (המלה "מזיד"
אינה נזכרת כלל בחוק איסור
לשון הרע; היא כן מופיעה
אצל אחיו הצעיר, חוק הגנת
הפרטיות, ומשמעה אינו כוונה
לפגוע, אלא מודעות למעשה
העבירה ולנסיבותיה).
2. לשון הרע היא דבר שפרסומו על
להשפיל אדם, לעשותו מטרה
לשנאה או ללעג, לפגוע במשלח
ידו או בעסקו וכדומה (סעיף
1 לחוק). מכאן
ברור, שחוות דעת שלילית על
בית עסק היא לשון הרע, אבל:
3. לשון הרע שהיא אמת ויש בה
עניין ציבורי מוגנת (סעיף
14 לחוק), משמע:
מותר לפרסמה, אך
על הנתבע (במשפט אזרחי)
או הנאשם (במשפט
פלילי), הטוען שעומדת לו
הגנה זו, להוכיח את שני
רכיביה: הן שהפרסום אמת
והן שיש בו עניין ציבורי.
4. התשובה לשאלה, אם
יש בדבר מסוים עניין ציבורי או לא,
מבוססת כמובן על היגיון ושיקול
דעת (למעשה הגיונו ושיקול
דעתו של השופט), אך אין
ספק, שיש עניין ציבורי
באופן שבו בעל עסק, המפרסם
עצמו ברבים, משרת את ציבור
לקוחותיו, ויעידו על כך
תוכניות הצרכנות הרבות בכלי התקשורת
("כלבוטק”, "הכול
כלול”, "עושות חשבון"
וכיוצא באלה).
5. בפרסום לשון הרע יש להבחין
בין טענת עובדה להבעת דעה. טענת
עובדה, שתוכח כאמת שיש בה
עניין ציבורי, תהא מוגנת
בלי קשר למניעיו של המפרסם (כלומר,
גם אם פורסמה בכוונה לפגוע).
6. טענת עובדה, שלא
הוכח לגביה שהיא אמת; או
שלא הוכח העניין הציבורי שבה; וכן
גם הבעת דעה, שאי אפשר לסווג
כאמת או כשקר - אלה עשויות
להיות מוגנות אם פורסמו באחת הנסיבות
המפורטות בסעיף 15 לחוק
(למשל, מתוך
חובה מוסרית או חברתית, או
כדי להגן על עניין אישי כשר של המפרסם או
של מי שהפרסום מופנה אליו, או
כביקורת על פעולה שעשה הנפגע בפומבי,
ועוד), ובתנאי
שפורסמו בתום לב.
7. על הנתבע או הנאשם, הטוען
שעומדת לו הגנת תום הלב, להוכיח,
כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות
המפורטות בסעיף 15 לחוק,
וכי הפרסום לא חרג מהסביר באותן
נסיבות (סעיף 16(א)
לחוק). אם יוכיח
את שני אלה, הוא יוחזק
(ייחשב) כמי
שפעל בתום לב, אלא אם כן
יפריך התובע את החזקה בכך שיוכיח אחת
משלוש החלופות של סעיף 16(ב)
לחוק, ובתמצית:
שהנתבע או הנאשם שיקר ביודעין,
או שיקר מתוך רשלנות (בלי
לבדוק אם הפרסום אמת או לא) או
שהוא התכוון לפגוע בתובע מעבר לסביר.
8. לסיכום: בפרסום
ביקורת על בית עסק, אתה
מסתכן בתביעת דיבה, אך כל
עוד אתה מפרסם אמת שאתה יכול להוכיחה,
וכל עוד אינך מחריג ומקצין את
התבטאויותיך (לדוגמה,
אינך מכנה את בעל העסק "גנב",
משום שדרש מחיר מופרז), רוב
הסיכויים שהתביעה נגדך, אם
תוגש, תידחה.
|