|
| תקופת ההתיישנות הרגילה בתביעות רשלנות רפואית היא שבע שנים מיום היווצרות העילה. כך גם לגבי כאשר הרשלנות הרפואית גרמה למות המטופל.
חריג
לתקופה זו הוא כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע כי אם לא נתגלה הנזק מיד עם
ההתנהלות הרשלנית אלא באיחור – הרי שתקופת ההתיישנות תתחיל להימנות רק ממועד גילוי
הנזק המאוחר, אך לא יאוחר מעשר שנים. כלומר, אם לא ארעה הפטירה מיד עם ההתרשלות
אלא כעבור חודשים או שנים – הרי ששבע שנות ההתיישנות יספרו ממועד הפטירה, בכפוף למחסום עשר השנים.
במקביל, קובע סעיף 8 לחוק ההתיישנות כי אם נעלמו מן התובע
העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא
יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. כלומר, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות גם אם, לדוגמה, המידע המבסס את הקשר הסיבתי שבין המוות להתרשלות הוסתר מן התובעים.
לעניין זה, היקף הגילוי שצריך להיות
בידי התובע להתחלת מירוץ ההתיישנות, הוא קיומו של "קצה חוט" הקושר בין
המעשה או המחדל של המזיק לנזק המאוחר. כלומר, מירוץ ההתיישנות יחל כאשר עילתו של
התובע תתגבש לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל לפנות בפועל לבית המשפט ולהגיש
תביעתו.
אשמח לסייע בכל שאלה נוספת.
בברכה,
אורלי הרמן, עו"ד
מנהלת פורום רשלנות רפואית
הנדיב 31, זכרון יעקב
טל': 04-6344221; מייל: hermanorly@gmail.com
|